לונדון כבר לא מחכה

פורסם ב: ישראל היום  |  31.12.2010

מי שהיה במקרה בלונדון בסוף חודש אוקטובר יכול ×”×™×” לקפוץ לביקור בכנס השנתי “לשלום ולאחדות עולמית”, שהתקיים זו השנה החמישית במרכז ירידים גדול על שפת התמזה. האירוע, שנחשב להתכנסות המוסלמית הגדולה ביותר ביבשת אירופה, מאורגן על ידי ערוץ הטלוויזיה בלוויין “רשת האיסלאם”, ומושך מאז 2006 עשרות אלפי משתתפים שמגיעים מכל רחבי העולם.

כתב העיתון “דיילי טלגרף”, אנדרו גיליגן, שסיקר את הכנס, גילה להפתעתו שתחת הכותרת “שלום ואחדות עולמית”, נמכרו בכנס חולצות ואביזרים של הזרוע הצבאית של חמאס ושל תנועת חיזבאללה. בדוכנים מצא גיליגן ספרות עשירה שקוראת להשמדתה של ישראל, כמו גם לאפליה ולהשפלת נשים.

אלא שהכנס הזה אינו שולי או קיצוני כלל וכלל: בין הנואמים השנה היו ראש עיריית לונדון לשעבר, קן ליווינגסטון, ושר בממשלת בריטניה מטעם הליברל-דמוקרטים, אנדרו סטאנל. נציגים של משטרת לונדון נשאו דברים, ובאתר האינטרנט של הכנס מופיעה גם משטרת המחוז כמי שהעניקה חסות לאירוע.

ברוכים הבאים ללונדון, אחת מבירות העולם החופשי, שבה מתערבבים כמעט באין מפריע הטפה לאלימות ותמיכה בטרור עם גורמים בזרם המרכזי. לונדון אולי מתקשרת בתודעה קודם כל כבירה של תיאטרון ושל קניות, אבל בשנים האחרונות היא נהפכה למוקד של עוינות למדינת ישראל, שאין לה כמעט אח ורע בעולם. וכפי שתחת השם המכובס “שלום ואחדות עולמית” מופיעות חולצות של חיזבאללה, כך גם מאחורי הדאגה לזכויות העם הפלשתיני מסתתרת פעמים רבות שלילת זכותו של העם היהודי למדינה משלו.

מכאן יצאו כזכור הקריאות הראשונות להחרים את האקדמיה הישראלית, כמו גם הניסיונות להוציא צווי מעצר לפוליטיקאים ולאנשי צבא ישראלים או המאמצים לפגוע בסחורות ישראליות. העיר שכונתה בעקבות פיגועי יולי 2005 “לונדוניסטאן” יכולה בקלות להיחשב למכה (Mecca) בכל הקשור למאמצי הדה-לגיטימציה למדינת ישראל.

מציאות מטרידה זו עולה מדו”×— חדש של מכון ראות, גוף א-פוליטי לתמיכה בתהליכי קבלת החלטות, שתיעד בחודשים האחרונים את רשת הדה-לגיטימציה לישראל שמקורה בבירת בריטניה. הדו”×— מציג תמונה מאלפת ומשרטט בפעם הראשונה את אחורי הקלעים של המאמצים לפגוע בתדמיתה של ישראל שתופסים בשנים האחרונות את הכותרות הראשיות. במכון מבהירים ×›×™ הדו”×— לא עוסק בביקורת שעשויים מדי פעם להשמיע פוליטיקאים או כלי תקשורת על מהלכים שונים של ממשלת ישראל, אלא בשלילת עצם קיומה של המדינה, בהפעלת סטנדרטים כפולים כלפיה בזירות בינלאומיות, בהשוואות לנאציזם ולאפרטהייד ובהצגת המדינה כמרושעת או אכזרית במיוחד.

“המתקפה התודעתית והציבורית על מדינת ישראל”, אומר ערן שישון, ראש צוות האנליסטים במכון, “היא מתקפה מבוזרת שאין לה ×”× ×”×’×” או מטה ראשי, אבל שיש לה דפוסי פעולה. ×–×” לא צונאמי ענק חסר שליטה, אלא רשת של גופים עם כמה צמתים מרכזיים. בסך הכל מדובר בפחות מעשרה מרכזים בעולם שמהם מתנהלת המתקפה הזאת – ערים שיש בהן ריכוז של אמצעי תקשורת, אוניברסיטאות, מוסדות משפטיים וארגוני זכויות אדם. מצאנו שלונדון – יחד עם אזור המפרץ של סן פרנסיסקו – היא מרכז העצבים החשוב ביותר של מאמצי הדה-לגיטימציה למדינת ישראל”.

מוקד הדה-לגיטימציה

×”×¤×’× ×” פרו-×¤×œ×¡×˜×™× ×™×ª ×‘×œ×•× ×“×•×Ÿ (תצלום: MiEs L)

אפשר דווקא להתחיל עם החדשות הטובות: האוכלוסייה הכללית בבריטניה אינה עוינת את ישראל, אומר שישון, ורוב הבריטים כלל אינם מתעניינים במתרחש במזרח התיכון. לרובם אין דעה כאשר הם נדרשים לכך בסקרי דעת קהל, ומבין אלה שיש להם דעה, יש יותר פרו-ישראלים מאשר פרו-פלסטינים.

ואכן, את המאמצים להפוך את ישראל למדינה מצורעת ולהוציאה ממשפחת העמים לא מובילים אזרחים בריטים מן השורה, אלא קומץ של ארגונים – מהשמאל הרדיקלי ומהאיסלאם הקיצוני – שהצליחו להחדיר אל לב הממסד מסרים אנטי-ישראליים אלימים. “רוב תושבי לונדון אולי לא עוקבים בצורה יומיומית אחרי הסכסוך הישראלי-ערבי”, אומר בשיחת טלפון מבריטניה רובין שפרד, מחבר הספר “הבעיה של אירופה עם ישראל”, “אבל הם נחשפים כל הזמן למידע שלילי על ישראל. אם תלך כמעט לכל אוניברסיטה בלונדון היום, תראה קירות מרוחים בגרפיטי ופוסטרים שמשווים את ישראל לדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד. אם תלך בקובנט גרדן, אזור תיירותי ומסחרי חשוב מאוד בלונדון, תראה כל הזמן הפגנות נגד ישראל וקריאות להחרים את אחת החנויות באזור שמוכרת מוצרים מים המלח. אותו דבר אפשר לראות מחוץ למרכזי קניות גדולים או סניפים של מרקס אנד ספנסר. ×–×” ממש בכל מקום”.

גופים ממסדיים בעלי השפעה רבה על הציבור הבריטי, אומר שפרד, מגלים בשנים האחרונות גישה עוינת מאוד כלפי ישראל. כך לדוגמה, רשת הבי-בי-סי, או עיתונים כמו “גרדיאן” ו”אינדיפנדנט” וארגוני זכויות אדם כמו “אמנסטי”, אימצו במידה רבה את הנרטיב הפלסטיני לסכסוך, פעמים רבות בהשפעתו של אותו גרעין קשה של שמאל רדיקלי ואיסלאם קיצוני. באמצעות החדירה לארגונים שנהנים ממוניטין רבים בחברה הבריטית, מצליחים גופים שוליים וקיצוניים ליצור תהודה לעמדותיהם ולהשפיע על קהלים רחבים מאוד.

לונדון נהפכה למוקד של דה-לגיטימציה לישראל, נטען בדו”×— של ראות, הודות למכלול של מאפיינים שמייחדים את הבירה הבריטית. ראשית מדובר בבירה תקשורתית, ולמרות העובדה שבריטניה כבר אינה שולטת באימפריה עולמית, הרי שכלי התקשורת בה נחשבים למשפיעים הרבה מעבר לגבולות הממלכה. כמה מהמוסדות הנחשבים ביותר להשכלה גבוהה נמצאים בבריטניה, בהם אוקספורד וקיימברידג’, ועשרות אלפי סטודנטים מכל העולם עושים את דרכם למדינה מדי שנה. גם חלק גדול מההנהלות של ארגוני זכויות האדם המובילים בעולם, כמו אמנסטי ואוקספאם, יושבים בלונדון.

גורמים משפיעים נוספים הם אוכלוסייה מוסלמית שהולכת וגדלה, אך גם משנה את פניה. אם עד שנות ה-80 הגיעו רוב המוסלמים לבריטניה מתת היבשת ההודית, הרי שכיום יש בה מוסלמים רבים מארצות המזרח התיכון שהגיעו מאז שנות ה-90. מהגרים אלה נוטים בדרך כלל להיות תוקפניים הרבה יותר כלפי ישראל. וכחלק מתהליך כולל שעבר על האוכלוסייה המוסלמית באירופה, גם בבריטניה נרשמה הקצנה ביחס לחברה הכללית אצל בני הדור השני להגירה.

לכל אלה יש להוסיף את הלך הרוח הנפוץ בשמאל הרדיקלי (בבריטניה אך גם במקומות אחרים), שאת סלידתו מרעיון הלאומיות ממקד משום-מה דווקא במדינת הלאום של העם היהודי, ושאת עוינותו ההיסטורית לארה”ב משליך על ישראל כאילו היתה מעצמה קולוניאלית אדירה. למרקחה הזאת מתווספים ישראלים ויהודים אנטי-ציונים, דוגמת אילן פפה, חיים בראשית ואנשי נטורי קרתא, שמעניקים מעין “חותמת הכשר” לפעילות האנטי-ישראלית.

“כוחות מהשמאל הקיצוני ומהאיסלאם הרדיקלי”, אומר שישון, “שלכאורה אין להם שום דבר במשותף בנושאים כמו מעמד האישה או מקומה של הדת, מתחברים ×–×” לזה בזכות האיבה למדינת ישראל. ישראל נהפכה למעשה למכנה המשותף הנמוך ביותר של גורמים שלכאורה אין להם שוב דבר במשותף. גורמים בשמאל ובתנועות המוסלמיות עברו תהליך של הקצנה והתמקדות בישראל, עד שבשנים האחרונות הם התחילו לשתף פעולה ביניהם ולייצר מנגנונים של עשייה”.

הקשר האדום-ירוק

×›× ×¡ "שלום ואחדות עולמית" ×‘×œ×•× ×“×•×Ÿ (תצלום: ערן שישון, מכון ראות)

הקשר ×”×–×”, שעומד בבסיסו של תהליך הדה-לגיטימציה לישראל, מכונה “הקשר האדום-ירוק”: אדום לשמאל הרדיקלי וירוק לאיסלאם הקיצוני. הקשר ×”×–×” בא לידי ביטוי במתקפה המשפטית על ישראל, במאבקים הקולניים והתכופים בקמפוסים האוניברסיטאיים, בשתדלנות בכנסיות ובניסיונות לחדור לעשרות איגודי עובדים.

הדו”×— מציג בהרחבה את פעילות “קמפיין הסולידריות הפלסטיני” (PSC), שהוא הארגון הפרו-פלסטיני הגדול בבריטניה, שנוטל חלק בכל המאמצים להחרים את ישראל באוניברסיטאות, באיגודי העובדים, בכנסיות ובפרלמנט. “קמפיין הסולידריות הפלסטיני” מציג את עצמו אמנם כארגון זכויות אדם א-פוליטי, אך הדו”×— מציג ציטוטים של ראשי הארגון המתנגדים לקיומה של מדינת ישראל, קוראים להפעלת החוק הבינלאומי רק נגד ישראל ומשווים את פעילותה למעשי הנאצים.

העניין הוא שלארגון כזה אין יכולת להשפיע לבד על דעת הקהל בבריטניה, בין היתר בגלל הזיהוי הפוליטי המובהק שלו, ולכן דרך הפעולה המועדפת היא על ידי כריתת בריתות עם ארגונים לא-ממשלתיים מסוגים שונים, בהם ארגוני עובדים, התאגדויות של סטודנטים מוסלמים ושחורים, ואפילו פעילים במאבק להתפרקות מנשק גרעיני.

ארגוני עובדים נחשבים למטרה מועדפת במיוחד, ו-PSC מעסיק כיום פעילים במשרה מלאה כדי ליצור קשר עם עוד ועוד ארגונים – כבר כיום הוא עומד בקשר עם 18 ארגוני עובדים כאלה, המייצגים 80% מחברי האיגודים המקצועיים בבריטניה. נציגים של PSC יושבים לעתים בהנהלות האיגודים, כשהמטרה היא להעביר כמה שיותר החלטות שמטרתן להטיל חרם על מוצרים שמקורם בישראל.

השיטה הזאת, מתברר, עובדת: האיגוד המקצועי הגדול בבריטניה, UNITE, תמך ב-2009 בקריאה להחרים מוצרים ישראלים, ו-UNISON, איגוד מקצועי של עובדי המדינה הבריטים, הביע את תמיכתו בזכות השיבה וקרא “להפיל את חומת האפרטהייד”. האיגוד המקצועי של הכבאים הבריטים הביע את תמיכתו ב-2009 בקריאה להחרים את ישראל ולהפעיל נגדה סנקציות “כפי שהוטלו על דרום אפריקה בזמן האפרטהייד”. בכל אלה נרשמה קודם לכן פעילות נמרצת במיוחד של ארגון PSC.

הדו”×— גם מציג אישים המזוהים עם ארגון חמאס, דוגמת מוחמד סוואלחה וזאהר אל-ביראווי, שהגיעו לבריטניה בתחילת שנות ×”-90, ועוסקים משם בדה-לגיטימציה לישראל תוך קשירת קשר לארגוני שמאל רדיקליים. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא ועידת קהיר (המכונה גם “הקמפיין הבינלאומי נגד הכיבוש הציוני והאמריקאי”), שהתכנסה בינתיים חמש פעמים בבירת מצרים ופעמיים בביירות. בהתכנסות השנתית הזאת נוטלים חלק אישים מהשמאל הרדיקלי האירופי ונציגים של חיזבאללה וחמאס ודנים במשותף באפשרויות לשיתוף פעולה.

הציונות נהפכה לשעיר לעזאזל

שגריר ישראל ×‘×œ×•× ×“×•×Ÿ, רון פרושאור

המציאות הזאת מוכרת היטב לקהילה היהודית המקומית, אומר מרק גרדנר, דובר הארגון CST למאבק באנטישמיות. “לונדון בהחלט נהפכה לאחד המקומות המרכזיים בעולם מבחינת פעילות אנטי-ישראלית”, הוא אומר בראיון מלונדון. “מטרתה של הפעילות הזאת היא להביא לסופה של המדינה, אך מוביליה משתמשים בשיח של זכויות אדם כדי לערער את הלגיטימציה של ישראל. אנחנו עדים להפגנות והתקפות פיזיות על חברי הקהילה ועל מוסדות יהודיים, משום שכאשר מעודדים שנאה בוטה כל כך למדינת ישראל, מעודדים גם שנאה לכל מי שתומך בישראל. שני הגורמים העיקריים – השמאל הרדיקלי והאיסלאם הקיצוני – שונאים שנאה ×¢×–×” את המערב, אבל ממקדים אותה בישראל ובמונח ‘ציוני’. בעבורם המלה הזאת נהפכה לסמל של הרוע בעולם. ×–×” השעיר לעזאזל מבחינתם”.

“זו מתקפה על הבטן הרכה של מדינת ישראל”, אומר שגריר ישראל בבריטניה רון פרושאור. “אחרי שניסו להילחם נגד ישראל באמצעים צבאיים ובאמצעות החרם הערבי, כעת ×”×’×™×¢ אתגר הדה-לגיטימציה. וכמו במקומות אחרים, גם כאן התשובה צריכה להיות התקפה. מכיוון שההתקפה עלינו היא חסרת כל רסן, אנחנו חייבים להגיב בתקיפות. ומכיוון שהתופעה הזאת היא מרכיב בביטחון הלאומי של מדינת ישראל, גם התשובה צריכה להיות בהתאם”.

פרושאור מספר ×›×™ דיפלומטים ישראלים הגבירו את נוכחותם בקמפוסים ובכלי התקשורת, למרות העובדה שהם נתקלים כל פעם בשלטים “רוצחי ילדים”. לדבריו, יותר גורמים בחברה האזרחית הישראלית צריכים להשתתף במאבק ×”×–×”, שכן בישראל מתקיים כעניין שבשגרה דיון נוקב ומעמיק על המצב הפוליטי, וחשיפה אמיתית של מגוון הדעות – ולא רק אלה שנוח למקדמי הדה-לגיטימציה להדגיש – עשויה להגביר את ההבנה לצד הישראלי.

די-×’’×™×™ שנייווייס, שמתאם במשרד החוץ בירושלים את המאבק ביוזמות להחרים את ישראל, אומר ×›×™ “אלמלא המאמצים שעושה ישראל, ×”×™×” מצבנו הרבה יותר גרוע. משרד החוץ מוציא השנה יותר כסף על דיפלומטיה ציבורית מאשר ב-2009, ובשנה הבאה התקציב יגדל עוד יותר. אנחנו מנסים לפנות לקהלים רחבים ככל האפשר, לאיגודים מקצועיים, לארגונים לא-ממשלתיים ולקמפוסים, ולהביא לישראל הרבה יותר משלחות כדי שיתרשמו ממקור ראשון. המטרה שלנו היא לחסן את המבקרים מפני המסר הרעיל של מחוללי הדה-לגיטימציה.

“חלק מהפעילות שלנו היא באמצעות עשייה הפוכה. כשהיו ניסיונות לחרם אקדמי, פעלנו יחד עם הממשלה הבריטית להקים קרן לקידום מחקר מדעי. כלומר, אם יש ניסיון לנתק את ישראל מעולם המדע, אז אנחנו פועלים דווקא להידוקו. אסור לנו גם לאבד את הפרופורציות: יש לנו אתגר, אבל יש לנו גם הרבה עוצמות”.

דווקא שפרד, שאינו ישראלי ואינו יהודי, סבור שהגישה צריכה להיות אגרסיבית מאוד. “דבר ראשון”, הוא אומר, “צריך להבין שיש כאן בעיה: ללונדון יש מקום ייחודי ויוצא דופן בעולם המערבי בתור מרכז של דה-לגיטימציה למדינת ישראל. היתר די ברור: צריך להיאבק בזה בצורה משמעותית בתקשורת, במאמרים ובהופעות טלוויזיוניות, להשמיע את הצד שכנגד ואת הטיעונים שלו. ×–×” לא קרה עד עכשיו, מתוך חשש ככל הנראה שלא לטלטל יותר מדי את הספינה. חייבים לשנות את ×–×” ולנהל מאבק חזיתי”.