20.1.2013

ומה עם המרוקאים?

יהודים בפז, מרוקו

בשנים האחרונות אני עוסק רבות בנסיבות שבהן הגיעו יהודי ארצות ערב לישראל. בהרצאות שאני נושא בעניין זה אני שב ונשאל: מדוע יהודים מארצות ערב אינם מספרים על החוויות הקשו שפקדו אותם? כולם יודעים על היחס ליהודים ביבשת אירופה, אבל על מצבם של היהודים בארצות ערב כמעט ולא מדברים. בעיקר נשאלת השאלה הזאת לגבי יהודי מרוקו, שלפי אמונה רווחת היה מצבם בארץ הולדתם מצוין, והסיבה לעלייתם לישראל היתה “ציונות בלבד”.

השבוע שלחה לי סיון ויזמן, סטודנטית למשפטים במכללה האקדמית קרית אונו, את עבודת הסמינריון שלה שעוסקת במעמדם המשפטי של יהודי ארצות ערב. מתברר כי אפילו היא, נכדה לסב יליד מרוקו, לא ידעה דבר על הנסיבות האמיתיות שהביאו אותו לישראל, ועל היחס שלו זכו הוא ומשפחתו. ברשותה אני מצרף את דברי המבוא שלה לעבודת הסמינריון:

“ביושבי ערב אחד עם חברי הקרוב, זיאד אבו אלוהה, נדדה שיחתנו אל געגועיו למשפחתו. זיאד, צאצא לפליטים פלסטינים ממזרח ירושלים, קונן על מעמדם של הפליטים, ועל זכות השיבה שלדידו הכרחית לתהליך השלום. הוא הצר על האבטלה הגואה והצפיפות במחנות הפליטים. הוא דיבר על עוולות, חוסר צדק ותחושת ניכור של הפלסטינים כלפי מדינת ישראל.

“רחשתי אמפתיה לכאבו, ושאלתיו אם הוא יודע כי תחושות דומות חשים יהודים רבים אשר מוצאם ממדינות ערב. זיאד פער עיניו וביקש שאסביר. סיפרתי לו את ששמעתי אודות יהודי אחד יליד מרוקו והתלאות אשר עבר, כמו רבים כמוהו, עת אולץ לעקור ממולדתו ולעלות למדינה שזה עתה כוננה, מדינת ישראל. סיפרתי לו את סיפורו של מרדושה.

“מרדושה היה בעל מפעל גדול ומשגשג בעיר מרקש שבמרוקו. היה לו בית רחב ידיים, ומעמד חברתי וכלכלי גבוה, שהקנו לו השפעה רבה בקהילתו, כבוד רב וחיי רווחה. מיד לאחר הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל, רבים מתושבי מרוקו החלו להתנכל ליהודים, התנכלות שכללה הצתת בתי כנסת, בתי מגורים, חנויות ומפעלים, לרבות מפעלו שלו, רגימת בתי היהודים באבנים ועוד. ילדים יהודים הוכו בעוברם ברחוב ב’שעות האסורות’, שבהן הוטל עוצר על היהודים. נערות יהודיות, כמו בתו הבכורה של מרדושה, סבלו התנכלויות והטרדות…

“מקרה אחד זיעזע את המשפחה וגרם לה לנטוש את מולדתה ולעלות לישראל. רחל, בתו הגדולה של מרדושה, חלתה בילדותה במחלה נדירה. כאשר פנה מרדושה לבקש עבור בתו טיפול רפואי, סירבו כל הרופאים שאליהם פנה לטפל בה, בטענה כי היא יהודייה. מרדושה החליט לנטוש את מולדתו ולעלות עם משפחתו לישראל ללא כל הרכוש שצבר, שכן השלטונות אסרו עליו לקחת את ממונו. הוא נטש את ביתו, את המפעל ואת חייו הנוחים, והגיע לישראל חסר כל. בתו הבכורה התעוורה לבסוף, מכיוון שלא קיבלה טיפול רפואי בזמן.

“אך לילדיו ולנכדיו שנולדו בישראל סיפר שעלה לארץ ממניעים ציוניים. הוא מעולם לא חלק עם איש את תלאותיו.

“מרדושה היה סבי”.

עבודת הסמינריון היא אקדמית, ורק דברי המבוא האלה כוללים התייחסות אישית. סיון סיפרה לי כי הדבר שהפתיע אותה יותר מכל היה הגילוי שגם משפחתה עזבה את מרוקו בגלל התנכלות בלתי נסבלת. “ידעתי שסבי היה אדם עשיר עוד בטרם כתיבת העבודה”, לדבריה, “אבל מעולם לא ידעתי שהוא עזב כתוצאה מפרעות. לתומי חשבתי, כמו שהוא הציג לנו הנכדים, כי הוא הגיע לישראל ממניעים ציוניים בלבד. האחים שלו תמיד סיפרו על דירת הפאר שהיתה לו במרקש, לעומת העוני הרב שבו הוא חי מאז שהגיע לארץ. גם לא ידעתי כי דודתי רחל לא קיבלה טיפול רפואי, ועל כן התעוורה. סבי לא רצה אף פעם להתלונן, בהיותו אדם מאוד ציוני ופטריוטי. הוא מעולם לא הסכים לקבל נדבות וטען כי הדבר הכי טוב שעשה זה להגיע לארץ. רק לאחר שהתחלתי לחקור את הנושא, גיליתי את העובדות האלה. גיליתי שהיה להם אמנם בית יפה עם משרתים, אבל שהמשרתים נהפכו מחברים לאויבים בין לילה. למדתי על בקבוקי תבערה שנזרקו לבית. על התנכלויות שבניו הגדולים סבלו. ועוד ועוד”.

ישראלים רבים אינם מודעים לנסיבות האמיתיות שהביאו את הוריהם וסביהם להגיע לישראל. הם אינם יודעים כיצד נראו באמת חייהם של יהודים – בארצות ערב כמו גם באירופה. היסטוריה שלמה כאילו נמחקה.

חוסר הידע הזה יוצר קושי לנסח במלים את הצורך במדינה ליהודים, שנועדה בראש ובראשונה לאפשר להם לחיות בפעם הראשונה מזה דורות ללא אפליה וללא חשש מתמיד מהסביבה – מטרה שאכן הושגה.

אולי כדאי שישראלים ילידי הארץ יבדקו עם הוריהם וסביהם מה באמת הביא אותם לישראל.

6 תגובות

  1. January 20th, 2013 בשעה 11:33 am ד"ר עדה אהרוני :

    צודקת סיון ויזמן, שבישראל לא יודעים את הרקע והנסיבות האכזריות של עקירת יהודי ארצות ערב. אני עוסקת במחקר בנושא לגבי יהודי מצרים. יחד עם צוות חוקרים אספנו 60 סיפורים אישיים מרתקים על עקירת יהדי מצרים וחורבן קהילתם בת יותר מ 2000 שנה. הספר נקרא “ספר הזהב של יהודי מצרים – יציאת מצרים שלי.” אנו מקווים להוציאו לאור בקרוב ביד יצחק בן צבי. אוכל לשלוח לך 2-3 נרטיבים מתוך הקובץ אם תרצה. מאוד חשוב לחקור ולפרסם נרטיבים אלה לפני שהאנשים שעברו את העקירה יעלמו ופרק היסטורי ×›×” חשוב ×–×” לעם ישראל ולקידום השלום, יאבד בתהום הנשיאה.

  2. מעניין וחשוב, חשוב לא פחות מה שהיה לפני עליית הציונות וקום המדינה

  3. January 20th, 2013 בשעה 3:08 pm עדי שורץ :

    יגאל, מסכים לגמרי. אבל במקרה של יהודי מרוקו במיוחד יש איזו אמונה רווחת מאוד שמצבם ×”×™×” מצוין – אפילו אחרי הקמת המדינה

  4. January 21st, 2013 בשעה 8:10 am דינה לוין :

    אכן הגיע הזמן שבמדינת ישראל ילד בן שלוש שיודע מי היה ביאליק ידע גם מי היה רבי דוד בוגלו, חיים עטר ועוד רבים וגדולים מיהדות ארצות ערב שלא באו שיריהם ויצירותיהם לידי ביטוי כאן במדינה,ף אסור לנו להשאיר מצב אבסורדי כזה שלמחצית מעם ישראל לא ינתן ביטוי בספרות בחינוך בצבא ובכל שאר המגזרים והתחומים. אומנם ב2010 הבאנו לחקיקת חוק המכיר ביהודי ארצות ערב כפליטים וכן הוחלט על לימוד ודי ארצות ערב, אך לצערי עד כה כמעט ולא זז כלום. אנו בארגון ברית יוצאי מרוקו בישראל משתדלים לפעול רבות בהפצת המורשת, אך אין זה יכול לבוא במקום המדינה שמשאביה חייבים להיות מופנים גם לפלך זה של האוכלוסיה. תודתי לכל מי שמוצא לנכון ךכתוב ולהעלות נושא חשוב זה, במיוחד לך צבי גבאי מלוא הערכתי

  5. January 21st, 2013 בשעה 2:09 pm לבנה זמיר :

    לדאבוני, סיבות רבות לשתיקה. מאות אסירי-ציון שנעצרו ב-14 במאי 1948 במצרים, ונמקו במחנות המעצר בקהיר, בהאקסטפ, באבוקיר ובמדבר סיני (כלא אל-טור) למשך 16 עד 18 חודשים רצופים, וגורשו לאחר מכן מהכלא ישירות לאניה עם משפחותיהם, עלו ברובם לישראל בשנת 1950. ביניהם דודי חביב וידאל, אחיו של אבי. אך החיים הקשים במעברות (אני עצמי גדלתי כילדת מעברות בטבריה למשך 3 שנים), והצנע ששרר אז בארץ, לא איפשרו להם לספר וגם לא הייתה אז שום אוזן קשבת. זכור לי שהוריי לא רצו לדבר על המאסרים ועיקולי הרכוש. התביישו לעומת הסבל של ניצולי השואה שהיו אז בכותרות ובדיונים לשילומים מגרמניה. ב-1957, כאשר קם בחולון “ארגון נפגעי הרדיפות האנטי-יהודיות במצרים” בראשותו של סמי עטיה, ודרש הכרה באסירי-ציון ממצרים, נתקל בסירוב עד לשנת 1974, כאשר ×—”×› שושנה ארבלי-אלמוזלינו העבירה חוק בכנסת שהכיר ביהודי מצרים כאסירי-ציון, עבור אלה ששהו 6 חודשים לפחות בכלא מצרי. אלפי אסירי-ציון של מבצע סיני במצרים, לא הוכרו ככאלה, ×›×™ ישבו במאסר רק שבועות מספר עד שגורשו בהותירם כל רכושם מאחור. אנחנו הדור השני, היינו מדי עסוקים בגידול משפחה צעירה וחדשה בארץ-ישראל. גם כאשר קם הקונגרס העולמי הראשון של יהודי מצרים בתל-אביב, על-ידי התאחדות עולי מצרים בישראל בשנת 1983, לא דיברו בו אלא על שלום והתישבות. גם הקונגרס השני של יהודי מצרים שנערך בחיפה ביולי 2006, סירב לכלול בין הנושאים את הנושא הכאוב של ההתנכלויות, המאסרים, הסבל וגזילת הרכוש – למרות שכסגנית נשיאת הקונגרס נלחמתי להכניס נושאים אלה בין נושאי הקונגרס, אך ללא הצלחה.
    לכן,שני הכנסים האחרונים מטעם ההתאחדות שאני עומדת בראשה בשנתיים האחרונות, שנערכו בחודש מאי 2012 במלון דונה גרציה בטבריה, וכן ב-31.12.2012 בבית דניאל בתל-אביב, הוקדשו כולם אך ורק לעדויות על הבמה של אסירי ציון במצרים – אלה שנותרו מביניהם – ושל אלה שסבלו מהתנכלויות ופוגרומים שקרו ב-1948 בשכונת היהודים בקהיר.
    חוברת מיוחדת עם עדויות אלה תצא לאור בסוף חודש ינואר 2013, אך לצערנו, משרד החינוך מסרב עד ×›×” להפיץ את הספרים וחוברות שאנו מוציאים לאור בנושאים אלה. אפילו הספריות של אוניברסיטת תל-אביב ששלחנו להם חינם את החוברות שלנו, הם החזירו אותם בטענה שאינם אקדמיים…
    אשמח לשלוח לך את החוברת בסוף ינואר.
    לבנה זמיר, יו”ר התאחדות עולי מצרים בישראל – ונשיאת האירגון הבינלאומי של יהודי מצרים.
    כתובת האתר שלנו:
    http://egyptian-jews.info/he/

  6. September 14th, 2013 בשעה 1:34 pm דודו :

    ככלל יהודים שהתגוררו בארצות ערב סבלו מרדיפות אם כי בעוצמות משתנות לפי הנסיבות במקום מגורם,לעיתים על רקע דתי ולעיתים בשל נסיבות אחרות.אני חייב לסייג לגבי יהודי מרוקו שלמרות הרדיפות היו נטועים במקום קודם בואם של המוסלמים למרוקו ועל כן נחשבו לבני הארץ.וככלל גילה השלטון יחס של סובלנות.יהודי מרוקו ראו בהקמת המדינה את בואו של משיח בן דוד ולדאבון הלב נקלטו בארץ באופן קשה על ידי שלטון שהתנכר למורשתם ולתרבותם.עובדה היא כי רבים לבני הקהילה אין מושג על תרבותם המפוארת של אחת הקהילות העתיקות בעולם ועד עתה לא נעשה די בעניין זה.

הוסף תגובה