עדי שורץ, כתיבה, עריכה שרותי תוכן

יהודי ערב: האסון שנגנז

פליט יהודי מעיראק (תצלום: מרכז מורשת יהדות בבל)

הדפים מצהיבים, כמעט מתפוררים. שנים ארוכות הם מונחים עזובים, סתם כך, בארגזים שנערמו באחת המחלקות של משרד המשפטים. אין קורא ואין מתעניין. גם עכשיו, כמעט שישה עשורים אחרי שנפרקו אל הדפים האלה חוויות טראומטיות של אובדן ופליטות, הם עדיין ממתינים שמישהו יספר את סיפורם.

באחד מהם כותבת יהודייה מאלכסנדריה על ימי ילדותה במצרים:

“לאחר שפרצה המלחמה [ב-1948] עצרו את אמי כשהיא בחודש התשיעי להריונה ורצו לשחוט אותה, היו להם כידונים והם התעללו בה ולאחר מכן עזבו אותה. באחד הערבים הגיע המון עם מקלות וכל הבא ליד כדי להרוג את המשפחה כי שמעו שהם יהודים. השוער נשבע להם שאנחנו איטלקים ולכן הם רק קיללו, הקיפו את הוריי, אחיי ואותי שהייתי תינוקת קטנה. למחרת הוריי ברחו, השאירו הכל, פנסיה, עבודה ובית, ועזבו את מצרים”.

בדף אחר מעיד מרדכי קארו, יליד מצרים גם הוא, על מטען חבלה שהוטמן בשכונה היהודית בקהיר בקיץ 1948: “מההתפוצצות העצומה באותו יום נהרגו ונפצעו עשרות יהודים בשכונה. אחת הקרבנות הייתה בתי הקטנה עליזה”.

אלפי דפים המתעדים אירועים כאלה נאספו מאז שנות החמישים במשרדי הממשלה השונים. תחת הכותרת הביורוקרטית “רישום תביעות יהודי ערב” הם מגוללים סיפורים על חיים שנקטעו, על משפחות ועל פרטים שמצאו עצמם חסרי פרנסה, נטולי ביטחון, מושפלים ונרדפים. יחד הם חושפים פרק טרגי בהיסטוריה של יהדות ארצות האיסלאם, שרשרת של התרחשויות טראומטיות שסימנו לפני שישה עשורים את קִצה של תפוצה מפוארת.

ובכל זאת, הסיפור הדרמטי שמגוללות עדויות אלה נדחק במשך זמן רב לקרן זווית, וכמעט שלא הותיר חותם בשיח הציבורי בישראל. כלי התקשורת מיעטו וממעטים עדיין להזכירו, בבתי הספר לא הקדישו לו תכניות לימודים מקיפות והאקדמיה לא העניקה לו תשומת לב מספקת. בכל חמש האוניברסיטאות בישראל נכתבה בעשור האחרון רק עבודת דוקטורט אחת על חורבן הקהילות היהודיות בארצות ערב. מבין כל המפלגות המיוצגות כיום בכנסת ישראל, אף לא אחת טרחה לכלול במצעה דרישה מפורשת להשבת רכושם של יהודי הקהילות האלה או להכרה בזכויותיהם הנגזלות.

יחס מבטל זה לאחד האסונות הגדולים בהיסטוריה של העם היהודי אינו יכול שלא לעורר תמיהה. ככלות הכל, מורשת יהדות ארצות האסלאם זוכה כיום להתעניינות מחודשת, הן מצד חוגים אקדמיים והן בקרב הציבור הרחב. ובכל זאת, נדמה שאפילו שוחריה המובהקים של מורשת זו אינם להוטים במיוחד לדון בנסיבות ההיסטוריות שבהן נגדעו שורשיה העמוקים בעולם הערבי. ההשתאות לנוכח השתיקה המתמשכת הזו גוברת בשעה שמביאים בחשבון את המקום המרכזי שתופסת בעיית הפליטים בסכסוך הישראלי-ערבי. בעוד שהפלסטינים ושוחרי טובתם חוזרים ומדגישים את הצורך לתקן את העוול ההיסטורי שנגרם למאות אלפי ערבים ילידי הארץ שגורשו מאדמתם ונושלו מנכסיהם ב”נכבה” של 1948, נציגיה ודובריה של ישראל בזירה הבינלאומית נמנעו ועדיין נמנעים מהבלטת עניינם של המוני היהודים שנפלו קרבן לרדיפות ולהתנכלויות שיטתיות בכל רחבי המזרח התיכון והמגרב באותה עת ממש.

כיצד אפשר להסביר את התופעה? התשובה, כפי שניווכח, אינה פשוטה או קלה לעיכול. מעורבים בה שורה של מניעים, חלקם אסטרטגיים וחלקם אידיאולוגיים, שמן הראוי להעלותם מעל פני השטח ולבחנם מחדש. בחינה כזו כרוכה בהצגת שאלות נוקבות – לא רק לגבי המדיניות הישראלית בעבר ובהווה, אלא גם באשר להשקפת העולם הניצבת בתשתית הרעיונית של המדינה היהודית. ואולם, לפני שנוכל לגעת בסוגיות רגישות אלה, התובעות דיון ביקורתי זהיר, יהא עלינו להזכיר עובדות מסוימות, שנקברו כמדומה בארגזי הארכיונים.

לקריאת המשך המאמר – לחצו כאן. לקריאת המאמר בגירסת PDF – לחצו כאן.