עדי שורץ, כתיבה, עריכה שרותי תוכן

מה באמת מטריד את לונדון

מפגין בקהיר, פברואר 2011 (תצלום: מרים סולימן)

בסוף מרץ פירסם משרד החוץ הבריטי דו”×— מסכם לשנת 2010 על מצב זכויות האדם והדמוקרטיה בעולם.

לנוכח המתחולל בעולם הערבי, ניתן היה לצפות כי בריטניה תעמיד בראש סדר העדיפויות שלה את קידום זכויות האדם שם. אחרי הכל, מה שנגלה בבירור מאז דצמבר הוא לא רק הברוטליות האכזרית של המשטרים הערביים לנוכח ההפגנות, אלא גם העובדה כי הפרות זכויות אדם שיטתיות ומתמשכות במשך עשרות שנים (כמו גם מצב כלכלי עגום) הם אלה שהוציאו מלכתחילה מיליוני בני אדם לרחובות.

ואולם, נראה ×›×™ למשרד החוץ הבריטי יש אג’נדה קצת אחרת.

רובו של הדו”×— מוקדש ל-26 מדינות שנחשבות ל”מדאיגות”, אך מצרים, למשל, אינה אחת מהן. המדינה הגדולה והחשובה בעולם הערבי, שבה נעצרו ועונו עשרות אלפי בני אדם מתוקף מצב החירום הנהוג מאז 1981, ושבה הצליחה מפלגת השלטון לזכות ביותר מ-80% מהקולות בבחירות בדצמבר 2010, אינה מדאיגה כנראה את לונדון ואינה ראויה לדעתה לפרק מיוחד.

ההתייחסויות המעטות למצרים מופיעות בכמה פסקאות קצרות, ובסך הכל מוקדשות למדינה 778 מלים. סביר להניח ×›×™ 846 המצרים שקיפחו את חייהם בהתקוממות נגד משטר מובארק היו מנסחים דו”×— קצת שונה.

ומיהן 26 המדינות שכן מדאיגות את בריטניה? אחת הבולטות שבהן היא ישראל, שלה מקדיש הדו”×— פרק ארוך ומפורט (לא פחות מ-2,918 מלים). משרד החוץ הבריטי כנראה קצת פחות מוטרד ממצב זכויות האדם בסוריה, זו שבשאר אסד מציף בנהרות של דם, שכן לה מקדיש הדו”×— פחות מקום (2,647 מלים). מטרידה עוד פחות אפילו היא לוב (1,772 מלים), שלפי דיווחים במערב יש בה כבר יותר מ-10,000 הרוגים, בין היתר מפצצות מצרר שמשגר המשטר אל ריכוזי אוכלוסייה.

ישראל וקולומביה הן המדינות הדמוקרטיות היחידות מבין 26 המדינות “המדאיגות” את בריטניה. הדו”×— נזהר מאוד שלא לבקר מדינות מערביות אחרות, למרות הפרות רבות של זכויות אדם על ידן ב-2010, כמו למשל הרג אזרחים באפגניסטן ובפקיסטאן על ידי צבא ארצות הברית, החזקת מהגרים ומבקשי מקלט בתנאים לא אנושיים במתקני כליאה ביוון, או גירוש אלפי צוענים (רומה) מצרפת. כל אלה אינם מטרידים את בריטניה.

הדו”×— מתייחס בקצרה ובשפה רפה מאוד למשל לבית הכלא בגואנטנאמו, שבו מחזיקה וושינגטון מאות עצורים ללא משפט. גם לגבי תושב בריטי, שמוחזק שם ×–×” כמה שנים, קובע הדו”×— באדיבות ×›×™ “כל החלטה בנוגע לשחרורו נתונה בידיה של ממשלת ארה”ב”.

הדו”×— מציין בפרק המבוא ×›×™ רשימת 26 המדינות אינה רשימה מלאה של כל הפרות זכויות האדם בעולם, וכי אין לראות ברשימה טבלת דירוג. ואולם, מישהו בלונדון החליט אילו מדינות להכניס לרשימה ואילו לא להכניס. מישהו גם החליט כמה מקום יש להקדיש לכל מדינה ולמצב זכויות האדם בה. ולאחר תהליך הבדיקה ×”×–×” התברר כנראה למשרד החוץ הבריטי ×›×™ מצב זכויות האדם בישראל דורש עיסוק נרחב יותר מאשר מצב זכויות האדם בסוריה, לוב ומצרים.

כדי להבין טוב יותר מה עמד לנגד עיניו של משרד החוץ הבריטי בבואו לחבר דו”×— שכזה, פניתי לשגרירות בריטניה בישראל עם השאלות הבאות:

1. מדוע נחשבת ישראל למדינה מדאיגה?

2. ישראל וקולומביה הן שתי המדינות הדמוקרטיות היחידות המופיעות בדו”×—. האם ממשלת בריטניה אינה מוטרדת מהפרות זכויות אדם בדמוקרטיות אחרות?

3. מדוע מקדיש הדו”×— יותר מקום לישראל מאשר למדינות שמצב זכויות האדם בהן גרוע הרבה יותר?

השגרירות התעלמה משאלות 2 ו-3 ולשאלה הראשונה שיגרה את התשובה הבאה: “המדינות בדו”×— הן המדינות המדאיגות ביותר מבחינת מצב זכויות האדם, אך זו אינה רשימה מלאה. בבואנו להחליט אילו מדינות לכלול, שקלנו גם את האפשרות שהכללתה של מדינה מסוימת תסייע לשיפור המצב האזורי”.

מתגובת השגרירות קשה לדעת אם בריטניה מבינה איזו פגיעה במוניטין שלה עצמה יש בדו”×— ×›×–×”, שבו אסד וקדאפי יוצאים יותר בזול מאשר ישראל. ואולם, מה שברור לחלוטין, וגרוע לא פחות, הוא הפגיעה האנושה שיש בדו”×— ×›×–×” במאבק הראוי (האמיתי) על קידום מצב זכויות האדם בעולם. אם מנהיגים ברוטלים כמו אסד וקדאפי פחות מטרידים את לונדון מאשר ישראל, מי ידרוש מהם דין וחשבון? ולמה שיפסיקו להפר בשיטתיות ובאכזריות את זכויות האדם בארצם? מי שבאמת ×”×™×” מעוניין לקדם את זכויות האדם, ×”×™×” צריך לחבר דו”×— אחר לחלוטין.

(המאמר פורסם ב-3 במאי בעיתון “גלובס”).