עדי שורץ, כתיבה, עריכה שרותי תוכן

סיפור של צד אחד

האי-מייל שהגיע לתיבת הדואר הנכנס עורר מיד את סקרנותי.

זה היה מייל מארגון Paideia, המכון האירופי ללימודים יהודים שמושבו בשטוקהולם, שתיכנן משלחת של עיתונאים זרים לסיור בן כשבוע בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית. המכון חיפש עיתונאי ישראלי אחד שיצטרף לקבוצה.

חשבתי שיהיה מעניין להצטרף לקבוצה שכזאת – וכך מצאתי את עצמי לפני קצת יותר מחודש בסיור עם משלחת של 12 עיתונאים זרים: תשעה משוודיה (מתוכם ארבעה יהודים ואחת פלסטינית שהיגרה מסוריה), עיתונאית מרוסיה, עיתונאית מטורקיה ועיתונאי מגרמניה. היו שם נציגים לעיתונות המודפסת, לרדיו ולטלוויזיה. שלושת הימים הראשונים הוקדשו לסמינר ביד ושם, יום אחד לביקור בחברון, יום אחד לבית לחם, יום אחד לתל אביב ויום אחד לשדרות.

מהר מאוד הרגשתי שהחוויה שאני עובר היא מיקרוקוסמוס למתרחש בזירה הבינלאומית בין ישראלים, פלסטינים וגורמים בינלאומיים. הביקורת, ההאשמה והדינמיקה שבתוך הקבוצה היתה מלווה מבחינתי באלימות מחשבתית קשה. מן הסתם לא יכולתי לענות או להגיב על כל דבר, אך כתבתי את רשמיי ואת מחשבותיי. כעת אני מפרסם מעין יומן של הימים האלה, שונה במהותו מפורמט הכתבה העיתונאית הרגילה, אך בעל ערך לא פחות לטעמי.

כמה ימים לפני שיצאתי לסיור שאל אותי חבר קרוב מה הטעם, הרי בדרך כלל אורחים כאלה לא באמת באים להקשיב. הם יודעים הכל מראש.

×–×” לא לגמרי נכון. חלק מהעיתונאים כן באו להקשיב, או שלפחות היו להם יומרות להקשיב. אלא שהמדריכה, המרצים ומתכונת הסיור כולו עשו את ×–×” לבלתי אפשרי. כמעט כל המרצים שדיברו בפני הקבוצה השתייכו לקצה הרדיקלי ביותר של השמאל הישראלי, ×–×” שמאשים את ישראל בכל דבר אפשרי ויודע להסביר בפנים רציניות ובשכנוע פנימי עמוק ×›×™ המדינה הזאת אינה דמוקרטית. היו שם מרצים כמו גדעון לוי, נועה בן הגיא, הלל כהן, שיראל הורביץ ויהודה שאול מ”שוברים שתיקה” – שסיפרו לקבוצת העיתונאים את כל מה שהם כבר ממילא שומעים בשוודיה ובמקומות אחרים באירופה.

בערב הראשון, כשכל אחד מהמשתתפים סיפר מה הציפיות שלו מהסיור, אמר אחד העיתונאים שבעיתונות השוודית הוא שומע כל הזמן רק את הצד הפלסטיני, ושהוא בא לישראל כדי להבין קצת יותר טוב גם את הצד הישראלי.

זו שאלה שראוי לשאול – מדוע בשוודיה שומעים רק את הצד הפלסטיני – אבל לפחות האיש הזה אמר שהוא רוצה לשמוע ולהבין. אין לי כל ספק שהסיור במתכונת שבו הוא התקיים עשה הכל כדי שהעיתונאי הזה לא יבין גם הפעם את הסיפור מהצד הישראלי.

1. הערב הראשון, מלון “פרימה רויאל”, ירושלים

בפגישת ההיכרות הראשונה של הקבוצה התבקשנו להתחלק לזוגות ולבצע תרגיל קצר, חצי-עיתונאי וחצי-פסיכולוגי. כל אחד מבני הזוג התבקש לספר על חוויה מעצבת שקשורה מבחינתו לנושא Israel-Palestine. בת הזוג שלי היתה המדריכה.

הסיפור שלה ×”×™×” קצת מבולגן, אבל החוויה המרכזית בו היתה טיול שעשתה בחברון בסוף שנות ×”-90. היא בחורה יהודייה, שאמה ברחה מפולין הקומוניסטית בשנת 1968 ומצאה מקלט בשוודיה. רק בגיל 10 סיפרה לה האם שהיא יהודייה. לא הבנתי בדיוק מה ×–×” עשה לילדה הזאת, אבל המדריכה סיפרה שבילדותה “×–×” ×”×™×” מגניב” להיות יהודי. ×–×” ×”×™×” cool, כמו להיות שחור, כמו מיעוט נרדף. כנערה בבית ספר שוודי היא ביקרה במחנה אושוויץ.

הרבה שנים לאחר מכן, בשנת 2006, היא שוב ביקרה בחברון. הפעם היא גילתה לתדהמתה שבעקבות ההסכמים עם הרשות הפלסטינית וההידרדרות במצב שבאה אחריהם, אזור השוק בחברון, שליד מערת המכפלה, ריק מערבים. ואז היא אמרה שכאשר היא התבוננה בדוכנים השוממים, היא נזכרה בתמונות שראתה במוזיאון באושוויץ.

הקישור שהיא עשתה ×”×™×” די פרום. היא לא אמרה שחברון ×–×” אושוויץ, אבל היא כן אמרה: “כאילו ראיתי לנגד ×¢×™× ×™ את העולם היהודי החרב, את הכפרים, את השטעטל, את העיירות שהיו באירופה בשחור לבן לפני המלחמה, והם אינם עוד”. כלומר שבאיזשהו מקום ×–×” אותו דבר: השוק השומם בחברון והעיירה היהודית באירופה. ואם חברון ×–×” כמו העיירות היהודיות, אז לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שמי שגרם לכך הוא במקרה אחד הנאצים ובמקרה השני מדינת ישראל.

מה שמדהים הוא שמדובר בבחורה יהודייה חמודה, אפילו יפה. היא לא מחבלת, ולא הולכת עם שלט “לזרוק את כל היהודים לים”. היא לא מגדולי האויבים של מדינת ישראל, ובכל זאת זו החוויה המעצבת מבחינתה לנושא Israel-Palestine: שבמידה מסוימת ישראל והנאצים ×–×” דבר די דומה. כן, משהו שם מזכיר לה אחד את השני.

וזה היה הערב הראשון.

2. היום הראשון, יד ושם

למחרת התחלנו סמינר בן שלושה ימים ב”יד ושם”. באחת ההרצאות הראשונות הציגו לנו קטע ממכתב ששלח קצין נאצי לאשתו ולילדיו באוקטובר 1942, בזמן שביצע מעשי רצח המוניים ביהודים במזרח אירופה:

“אמא יקרה, ילדים יקרים,
הייתי אומר שזו חולשה לא לעמוד במראה של אנשים מתים. הדרך הטובה ביותר לעמוד בכך היא לעשות זאת לעיתים קרובות יותר. ×›×›×” ×–×” הופך להרגל…”.

כשהמרצה שאל אם יש למישהו משהו לומר, הצביעה אחת העיתונאיות, פלסטינית שהיגרה לשוודיה יחד עם הוריה מסוריה בתחילת שנות השמונים. לדבריה, הקטע ×”×–×” הזכיר לה מאוד דברים שקראה במסמכים שהודלפו על ידי ויקיליקס, מכיוון שבשני המקרים מוצג הפן האישי של אותה “בנאליות של הרוע”: אלה הפרטים הקטנים שמרכיבים את הנורא הגדול.

שאלתי את עצמי – על מה למען השם היא מדברת? הרי גם אני קראתי את ויקיליקס. יש שם איזשהו קצין אמריקאי שמספר לאשתו איך הוא יורה לילדים עיראקים או אפגנים בראש? על מה היא מדברת?

אני לא יודע מה היתה המטרה שלה בזה. אחרי הכל ויקיליקס בכלל לא קשור לישראל. אולי המטרה היתה זילות השואה, או טענה שהצבא האמריקאי דומה לצבא הנאצי. בכל מקרה, זה הבל הבלים – לא עובדות, לא אמת היסטורית ולא יושר אינטלקטואלי.

אלא שאף אחד לא פצה פה, אף אחד לא שאל. כנראה שזה “הנרטיב” שלה, שבמסגרתו מותר לה להגיד כל דבר שטות שעולה בדעתה.

מלכתחילה נאמר לנו על ידי המדריכה שבאנו בסיור ×”×–×” לשמוע את שני הנרטיבים – של הפלסטינים ושל הישראלים. ×–×” בעיקרון בסדר, אבל ×–×” לא אומר שכל אחד יכול לזרוק כל דבר שטות שעולה בדעתו, ואז צריך לעשות עם ×–×” ממוצע. כל הרעיון של שימוש במונח “נרטיב” הוא שכל צד בסכסוך מספר לעצמו אחרת את ההיסטוריה, וכדי להגיע לפשרה צריך לבחון ולעמת את הנרטיבים של שני הצדדים. לתת לעיתונאית פלסטינית להציג את “הנרטיב” שלה כאילו הוא אמת היסטורית, מבלי להציב לה אף שאלה, ×–×” לפספס את כל העניין.

התופעה הזאת חזרה על עצמה שוב ושוב. ההרגשה שלי היתה שיש פחד בקרב הקבוצה מפני התעמתות עם הפלסטינית, או מעין רצון לרצות אותה. היא חזרה ואמרה שבמלחמת 1948 ×”×™×” “טיהור אתני” של הפלסטינים. גם ×–×” לא עניין של נרטיב אלא של עובדות היסטוריות – ולכל הפחות ×–×” עניין שדורש בדיקה. לפי ספרי ההיסטוריה שאני קראתי (כמו ×–×” של בני מוריס למשל, “1948”),

“במהלך מלחמת 1948, שנתפסה בבירור על ידי הצד היהודי כולו כמלחמה על עצם הקיום, מעולם לא ×”×™×” טרנספר בגדר מדיניות ציונית כללית או מוצהרת אף על פי שבוצעו גירושים… לעומת ×–×”, מגמת גירוש, והיכן שהתאפשר, התנהגות של מגרשים, איפיינו את הזרם המרכזי של התנועה הלאומית הפלסטינית… בהזדמן להם שעת כושר, פעלו לוחמי מיליציה פלסטינים בעקביות לגירוש תושבים יהודים ולהריסת יישוביהם” (עמ’ 439-441).

יכול להיות שהעיתונאים האורחים לא יודעים היסטוריה, אבל מה שקרה בפועל הוא שהפלסטינית היתה בעמדה שלה מותר להגיד הכל, לא משנה אם ×–×” נכון או לא. אני, לעומת זאת, הייתי נתון שוב ושוב לביקורת, לעתים אפילו קשה ואלימה. באחת ההזדמנויות הזכרתי ×›×™ המופתי של ירושלים, חאג’ אמין אל חוסייני, בחר להשתקע בזמן מלחמת העולם השנייה דווקא בברלין. זו עובדה היסטורית שאין עליה עוררין. משום מה, נציג של יד ושם בשם יפתח אשכנזי, שאמור להיות אמון על ההיסטוריה, היסה אותי ואמר לי בצורה מאוד לא-מנומסת שזה לא נכון שהפלסטינים גרמו לשואה.

אני כמובן לא אמרתי את ×–×”. שאלתי אותו, “×–×” לא נכון שמכל המקומות בעולם המופתי בחר להשתקע בזמן מלחמת העולם דווקא בברלין?”

“כן, ×–×” נכון”, הוא אמר, אבל המשיך לנסות לחפות עליו, כאילו ×–×” לא נושא שכדאי לדבר עליו. המדריכה, שישבה לשמאלי, השתיקה אותי ואמרה “תן לו לדבר”.

התעקשתי. ניסיתי לברר מה עשה המופתי בברלין. איש יד ושם ×¢× ×”: “הוא עזר להיטלר”. שאלתי איזו סוג של עזרה הוא נתן. הוא ×¢× ×” שהמופתי עזר להיטלר לגייס לאס-אס מוסלמים בבוסניה. שאלתי – לשם מה?

תחת כל הגדרה שהיא, פעילותו של המופתי בברלין היתה נחשבת לשיתוף פעולה עם הנאצים. עיתונאי גרמני שהיה בקבוצה אמר לי לאחר מכן שבמציאות של היום, האדם היחיד שלא ייקרא משתף פעולה במצב הזה הוא מוסלמי. זה הרי מטורף – אדם בוחר באמצע מלחמת העולם להשתקע בברלין ולסייע בגיוס אנשי אס-אס, ואסור לומר שהוא משתף פעולה. האם זה אומר שהמופתי או הפלסטינים גרמו לשואת היהודים? ודאי שלא (זה גם לא מה שאמרתי). מצד שני, זו עובדה היסטורית חשובה.

אז בעניין ×›×–×”, שהוא עובדה היסטורית מוצקה, ניסתה המדריכה להשתיק אותי. אבל כשהפלסטינית אמרה שהיא קראה בוויקיליקס מה שהיא קראה או שבמלחמת 1948 ×”×™×” טיהור אתני, אז ×–×” נקרא “נרטיב” ואף אחד לא שואל שאלות. בקרב הקבוצה היתה הרבה יותר קבלה ומוכנות לשמוע את הצד שלה. היא יכלה להגיד כל דבר שטות שעלה בראשה, ולא ×”×™×” שום עימות איתה, אבל כשאני אמרתי משהו, אלף עיניים ואלף אוזניים בחנו אותי. רק בשביל לפתוח את הפה, אני הייתי צריך להיות הרבה יותר בטוח בעצמי ממנה.

אם רק עשרה אחוזים מהביקורת והשאלות שהופנו אלי במהלך הסיור היו מופנים לעיתונאית הפלסטינית, כבר מזמן היינו גומרים את הסכסוך הישראלי-ערבי. העובדה שהנרטיב הישראלי-יהודי זוכה לביקורת קשה כל כך ולעומתו הנרטיב הפלסטיני נשאר כמו שהוא רק מרחיקה את הסיכוי לשלום. וכמו שאמר לי אחד העיתונאים האורחים: “ביום הראשון כולם אמרו שהם באו להקשיב, אבל ×–×” לא בדיוק נכון – לפלסטינית מותר להגיד כל מה שהיא רוצה, ולך לא”.

3. היום הראשון, יד ושם (המשך)

עניין נוסף שראוי להתעכב עליו הוא העמדה שנקטו העיתונאים היהודים משוודיה. הרגשתי אצלם חוסר רצון מופגן ומובהק לחוש הזדהות ואמפתיה כלפי היהודי המתקומם, ×–×” שרוצה להחזיר מלחמה, לשלוט בגורלו ולקחת את עתידו בידיו. אותי למען האמת ×–×” די הגעיל: הרי בדיוק לשם כך יש ליהודים מדינה, כדי שלא יצטרכו שוב להתחנן ולהיות בעמדה האומללה הזאת – עשו לנו טובה, פיתחו את שערי ההגירה, הפציצו את המסילות לאושוויץ…

באחת ההרצאות ביד ושם סיפר המרצה על ניצולת שואה הולנדית, שסיפרה לו פעם שבכל לילה לפני שהיא הולכת לישון, היא רואה קטע וידיאו שבו מוציאים להורג את הסוהרת שעינתה אותה במחנה מאידנק. הסוהרת הפולנייה שלה נתפסה בסוף המלחמה, נשפטה כפושעת מלחמה ונתלתה, ולידי ניצולת השואה הגיע ככל הנראה תיעוד של המעשה. אחרי שסיפרה לו שלנגד עיניה ממש אותה סוהרת היכתה, עינתה ורצחה חברים קרובים ובני משפחה, היא אמרה לו שרק אחרי שהיא רואה מדי לילה איך מוציאים את הסוהרת שלה להורג, היא מצליחה להירדם.

זה כמובן סיפור קשה ומצמרר, אבל זה סיפור של נקמה. זו הנקמה הפרטית שלה. אחרי הסבל הנורא וההשפלה שעברה, היא צריכה לראות שהאשה שעינתה אותה נתלתה. כלומר, שיש צדק בעולם, ורק כך היא מסוגלת להירדם. כל עוד אין צדק, היא לא יכולה לישון.

מצביעה אחת העיתונאיות, יהודייה שוודית, ואומרת בכעס: “×–×” נורא, ×–×” לא דבר טוב. ×”×™×” צריך לטפל בניצולת השואה הזאת”. משום מה היא הרגישה שהמדריך הציג את הסיפור ×”×–×” באור חיובי. אבל מהדברים שלה התברר שמה שהפריע לה הוא הרצון בנקמה. במקרה ×”×–×” אפילו לא מדובר בנקמה. אולי נקמה במחשבה, או תיקון כלשהו. וכי מה ×”×™×” בסדר מבחינתה – שהיהודי יחטוף סטירה ויצליח לישון בשקט בכל זאת? מה כל כך נורא בכך שאדם שעובר השפלה ואלימות נוראיים ירצה להחזיר אלימות, ועוד באמצעות מישהו אחר? ×–×” הרי כל הרעיון של עונש התלייה, לא?

אין לי ספק שהעיתונאית הזאת לא חושבת שמה שעשו לאותה אישה בשואה ×”×™×” בסדר. ×–×” ברור לחלוטין: בהמשך אותו יום היא הלכה במסדרונות יד ושם וחיפשה מומחה שיעזור לה להתחקות אחרי הסבא שלה, שמעולם לא חזר מהמלחמה. אבל איכשהו, יהודים צריכים להיות “ילדים טובים” ולא להתלונן. אז בסדר, הרביצו לכם, מה אתם עושים רעש?

היו לכך אינסוף דוגמאות. אחד העיתונאים, גם הוא יהודי משוודיה, עמד לצידי בזמן שסיירנו בקמפוס של יד ושם. ליד אוהל יזכור הסבירו לנו שלפי הנוהג, אסור לנאום בגרמנית בתוך האוהל. ×–×” כנראה השתנה בשנים האחרונות, אבל באופן מקורי אסור ×”×™×” לנאום בגרמנית. שמעתי פתאום את הבחור שלידי רוטן, בנוסח “איזה מין דבר ×–×””.

חשבתי לעצמי: איך אין בו טיפת אמפתיה לאנשים האלה? הרי למה אנשים קבעו את הנוהג הזה? אלה אנשים שרצו להתייחד באוהל יזכור עם האבא, האח, הסבא והסבתא שלהם. מה היתה השפה הגרמנית עבורם אם לא שפתו של זה שעולל להם את אסונם. אז זה באמת כל כך נורא שהקורבן יבקש לא לשמוע את שפת התליין בזמן שהוא מתפלל לזכר אביו? כנראה שיהודים אחרי המלחמה היו צריכים לחשוב שהשפה הגרמנית היא הדבר הנורמלי ביותר בעולם. קשה להאמין איזה ניכור ואיזו אלימות יש בדבר הזה. נדמה לי שהלא-יהודים קיבלו את זה בצורה הרבה יותר טבעית.

בהמשך אותו יום, כשיצאנו מאולם שמוקדש לזכר מיליון וחצי ילדים שנרצחו בשואה, אמר המדריך שליווה אותנו שישראלים צעירים שיוצאים ממנו מרגישים גאווה על שירותם הצבאי או מביעים רצון להתגייס לצבא. המדריכה השוודית הזדעקה פתאום – למה להתגייס לצבא? מה הקשר?

אז כן, הישראלים הצעירים האלה בדיוק ראו איך ילדים כמוהם או כמו אחיהם, בני שמונה, עשר ושתים עשרה, נרצחו בלי טיפת רחמים, והם רוצים להגן על עצמם, על האחים שלהם ועל המשפחות שלהם. זה הדבר הכי טבעי בעולם, אבל בשבילה זה לא טבעי. זה לא בסדר. כי מה היה צריך להיות – שיהודים ימשיכו שוב ושוב לחכות? כמה פעמים הם עוד צריכים לחכות? נראה לי שהיהודים השוודים בקבוצה הרגישו הרבה יותר נוח עם סיפור יהודי מסובך ומיוסר (וטראגי), אבל יהודי שמגן על עצמו ובונה את חייו בישראל ואפילו מצליח – עם זה הם לא כל כך הסתדרו.

בקיבוץ תל יצחק יש פסל לזכרו של גדי מנלה, קצין מבצעים של חטיבת הבקעה שנהרג במרדף אחרי מחבלים בשנת 1968. יד אחת של הפסל מושטת לחיבוק, והשנייה מסמנת עצור, לאמור: אהיה חבר שלך אם באמת תרצה להיות חבר שלי, אבל אם תקום להרגני, אעשה הכל כדי להרוג אותך קודם. זה אידיאל מרשים, גם אם לפעמים לא קל להבחין בין שני המצבים.

האידיאל של המדריכה הוא כנראה אחר: לא משנה מה תעשה לי, אפילו אם תרצה להרוג אותי, אפילו אם הרגת אותי כבר פעם אחת – זה בסדר, לא נורא, אני סולחת לך.

4. הערב השני, מלון “פרימה רויאל”, ירושלים

בערבו של אותו יום שמענו הרצאה של ד”ר ידין רופא על יחסם של הישראלים אל השואה. הוא סיפר כיצד בתחילת הדרך כינו את הניצולים “סבונים” ולעגו להם, ועסק בשאלה עד כמה ניצולי השואה נטמעו בחברה או לא, כמו גם בצורות הזיכרון שניסתה לגבש המדינה הצעירה (המונח “הליכה כצאן לטבח”, קביעת “יום השואה והגבורה” ועוד).

בשלב מסוים הצביעה העיתונאית הפלסטינית ושאלה – ואיפה בכל “הנרטיב” ×”×–×” נכנסים הפלסטינים? האמת היא שהם לא נכנסים, אמרתי בלבי, ×›×™ הנושא הוא יחסם של הישראלים לשואה. מצד אחד אסור להגיד שהמופתי ×”×™×” בברלין, אבל מצד שני היא רוצה להיות חלק מהסיפור. נדמה לי שהבנתי לאחר מכן מה עומד בבסיס המחשבה שלה. אמרו לה כנראה לא מעט פעמים שהשואה הולידה את מדינת היהודים. אם כך, היא צריכה לחתור תחת השואה, או לפחות לומר שכמו השואה ×”×™×” עוד, אולי אפילו לעם שלה. אז אולי הנכבה ×–×” קצת פחות מהשואה, היא אומרת לעצמה, אבל ×–×” כמעט כמו השואה.

ומה יכול ×”×™×” המרצה לענות? הנושא ×”×™×” כאמור יחסם של הישראלים לשואה, אבל היא שואלת מה עם הטיהור האתני של הפלסטינים. הוא ×¢× ×” לה שהוא חושב קודם כל שהרבה מאוד אנשים לא יסכימו להגדרה שלה “טיהור אתני”. בשלב ×”×–×” היא התחילה לבכות, ואמרה “סליחה, אני מצטערת, מדובר במשפחה שלי שהיתה בצפת”, וקמה ויצאה מהחדר. כמובן שנוצרה אווירה מאוד לא נעימה והמרצה ישב בדממה. אבל מה יצא מכל הסצנה הזאת? שהיא הקורבן, והיא המסכן. מדברים על השואה, ועל ההתמודדות של החברה הישראלית עם השואה, ומי שנורא קשה לו ומי שלא מסוגל להתמודד ופורץ בבכי זו ערבייה פלסטינית שחיה בשטוקהולם.

מה הקשר? הרי לא בגלל השואה איבדה משפחתה של הפלסטינית את ביתה, אלא משום שסירבה לחלוק את הארץ הזאת עם תושביה היהודים (וצפת ממילא היתה בשטח המדינה היהודית לפי תוכנית החלוקה). אבל “הנרטיב” שהיא מספרת לעצמה הוא שהיה טיהור אתני, ושאף פלסטיני בעצם לא נלחם כאן ב-48′, היא רק הקורבן, היא לא הרימה יד ולא עשתה דבר. הפלסטינים ישבו ולא עשו כלום, ובאו היהודים וגירשו אותם.

הדבר ×”×›×™ גרוע הוא שאף אחד לא מטלטל את התפישה ההיסטורית הזאת, את “הנרטיב” ×”×–×”. בישראל יש “היסטוריונים חדשים” כבר יותר מעשרים שנה, שקוראים לטלטל את הנרטיב הישראלי. רוב הישראלים יודעים ומבינים שבארץ הזאת הם לא לבד, ושגם לפני 100 שנה החלוצים לא באו לארץ ריקה. ומי מטלטל בינתיים את הנרטיב הפלסטיני?

כך למשל כותב בני מוריס על הקרב בצפת, עיר שמנתה ×›-1,500 יהודים וכ-10,000 ערבים, “שנודעו בהתנכלויותיהם האלימות בעבר ליישוב היהודי המקומי…

הבריטים פינו את העיר ב-16 באפריל 1948… אותו לילה תקפו הערבים את הרובע היהודי. המיליציה הערבית המקומית, שמנתה ×›-200 לוחמים, תוגברה ביותר מ-200 חיילי צבא ההצלה ובמתנדבים ירדנים… יהודי צפת, רובם חרדים, עדיין חששו לטבח, ומפקד המיליציה הערבית המקומית, הסורי חסן קאם אל-מאז, הצדיק ככל הנראה חשש ×–×”. הוא הבריק לאדיב אל-שישקאלי, מפקד צבא ההצלה באזור: ‘המוראל חזק מאוד, הצעירים משולהבים, אנו נשחט אותם'”. (“1948”, עמ’ 179)

אחרי שהעיתונאית הפלסטינית יצאה בסערה מהחדר המשיך המרצה לתאר את השינויים שחלו ביחסם של הישראלים לשואה. הוא ×”×’×™×¢ לשנת 1967, אז לדבריו היתה בישראל אווירה של “לקראת שואה”, שכן אנשים היו משוכנעים שהם הולכים להשמדה, שהולכים “לסגור את המדינה”. לפי מיטב ידיעתי, גם בחו”ל חשבו אז רבים ×›×›×”, אבל המרצה הציג את ×–×” במנותק מהסביבה, כלומר כעוד שלב ביחסם של הישראלים לשואה. מתוך דבריו יצא שתחושתם של הישראלים ערב מלחמת ששת הימים היתה תחושה נפשית-פנימית של יהודי ישראל שהם הולכים שוב להשמדה.

זו אמירה מקוממת היסטורית, שכן היהודים לא היו מוטרדים מעצמם. ביוני 1967 ובחודשים שקדמו למלחמה היהודים בישראל היו מאוימים מבחוץ. איומיו של גמאל עבד אל-נאצר, מנהיג המדינה הגדולה בעולם הערבי, היו אמיתיים ומוחשיים. המרצה הביע הרבה אמפתיה כלפי התחושות האלה, הוא לא תקף את הישראלים על כך, אבל מה עולה מתוך התפישה הזאת? שהיהודים, ניצולי השואה שהיו פגועים נפשית, אלה שהולכים איתם עם חוויית השואה, המשיכו לראות את עצמם כעומדים בפני השמדה גם כאשר כבר לא היתה סיבה לכך. כאילו שמדובר בניו זילנד או באיזה אי באנטרקטיקה, שבו אף אחד לא איים עליהם. אם כך, היהודים האלה הם פסיכוטים. הם פרנואידים.

ובכן, הם לא. אם זה באמת היה קורה בניו זילנד, אז אולי היה כאן קייס. אם היהודים מאירופה היו מגיעים באמת למקום שאף אחד בו לא איים עליהם, אז אלה היו תנאי מעבדה ואפשר היה באמת לבדוק את זה, אלא שזה לא מה שקרה. יהודים התרכזו במדינת ישראל, שהיתה מוקפת באנשים שאמרו במפורש שהם רוצים להרוג אותם ולשים קץ למדינה.

סוכנות הידיעות “יו-פי” למשל דיווחה ב-28 במאי 1967 על דבריו של נשיא עיראק גנרל עארף, ×›×™ “עיראק ושאר המדינות הערביות המהפכניות גמרו אומר להשמיד את ישראל” (הודפס בעיתון “דבר”). בהזדמנות אחרת אמר עארף ×›×™ “קיומה של ישראל הוא שגיאה שיש לתקנה. זו ההזדמנות שלנו למחות את החרפה שהייתה בתוכנו מאז 1948. יעדנו ברור: למחות את ישראל מעל פני המפה. ניפגש, בעזרת האל, בתל אביב ובחיפה” (מצוטט למשל אצל ד”ר מיכאל אורן).

ב-28 במאי דווח בעיתון “דבר” גם על התבטאות של נשיא מצרים נאצר, שלפיה הוא “מצפה להזדמנות להשמיד את ישראל”. לשאלתם של עיתונאים על הגורל הצפוי לישראלים לאחר שהערבים ינצחו במלחמה, השיב יו”ר אש”×£ אז, אחמד שוקיירי: “אלה שישרדו יישארו בפלשתין. אני מעריך שאף אחד מהם לא ישרוד”.

בקיצור, זה מה שהישראלים שמעו ערב מלחמת ששת הימים, לא המייה של כבשים בניו זילנד. אם זה הזכיר להם את אושוויץ, בצדק זה הזכיר להם, מלבד העובדה כמובן שהפעם יש להם צבא. מה שמרגיז ומקומם בתיאור הזה הוא ההתמקדות המוחלטת בצד הישראלי. כל שאר השחקנים לא קיימים במגרש, הערבים אינם גורם בהיסטוריה ואין להם שום כוח. נאצר הוא כלום – אין לו שום כוח. אם היהודים פחדו הרי זה בגללם, בגלל בעיות פנימיות שלהם, משהו בינם לבין עצמם.

אני בטוח שלאדוארד סעיד היה הרבה מה לומר על זה: הערבים לא יוצאים למלחמה, הם גם לא עושים שלום. הכל תלוי ביהודים – רק היהודים צריכים להחליט אם תהיה מלחמה או שיהיה שלום. הערבים הם כלום, רק צללים על הקיר. זו תפישה גזענית ממש, שכבר 50 או 60 שנה מתארים אותה כקולוניאלית במהותה. אבל בדיוק האנשים שמחזיקים בתפישה הזאת מחשיבים את עצמם להיות המתקדמים והנאורים ביותר.

5. הערב השלישי, מלון “פרימה רויאל”, ירושלים

לצערי לא יכולתי להשתתף בפגישה שהיתה לקבוצה באחד הערבים עם עיתונאי “×’’רוזלם פוסט”, חאלד אבו טועמה, ערבי-ישראלי שמסקר את השטחים ואת הרשות הפלסטינית. ביום שלמחרת ניגשו אלי שלושה עיתונאים שונים וסיפרו לי בלחש – אולי כדי שאף אחד לא ישמע – שהם נהנו מאוד מהפגישה איתו. שאלתי – מה הוא אמר?

פתאום התברר שהאורחים כן רצו לשמוע גם דברים אחרים. לפי סיפוריהם, אבו טועמה אמר להם שהוא מעדיף להיות אזרח סוג ב’ בישראל מאשר אזרח סוג א’ במדינה פלסטינית עתידית. הוא האשים את ערפאת ואת הפתח בכישלון שיחות קמפ-דיוויד ב-2000, טען שהרשות הפלסטינית מושחתת, אמר שאת מידת החופש שהוא מקבל בישראל כעיתונאי הוא לעולם לא יקבל ברשות הפלסטינית – בקיצור, דברים שרוב הישראלים יודעים אבל שמשום מה לא מגיעים לדעת הקהל בשוודיה.

עוד סיפר אבו-טועמה, ×›×™ במאבקים פנימיים בשנים האחרונות בין פתח לחמאס נהרגו ×›-2,000 פלסטינים – יותר ממספר ההרוגים במלחמה בין צה”ל לחמאס בתחילת 2009 – וטען שעל כך משום מה אף אחד לא מדבר. העיתונאים שסיפרו לי על כך כל אחד בנפרד לא העיזו לדבר בקול רם בקבוצה, אבל על כל אחד מהם בנפרד ×–×” כנראה השפיע מאוד.

העיתונאית הפלסטינית הרשתה לעצמה גם במקרה ×”×–×” הרבה יותר מאשר כולם, ובכמה הזדמנויות שונות היא כינתה את אבו טועמה “אידיוט” (asshole) – כנראה מהסיבה הפשוטה שהוא לא כל כך התאים ל”נרטיב” שלה על היהודים הנוראים והפלסטינים המסכנים. מכל מקום, מה שאני רציתי לשאול את עמיתי העיתונאים האירופים, ולא הספקתי, הוא כיצד ייתכן שבשוודיה ובמקומות אחרים הם שומעים כל הזמן את גדעון לוי, והנה להם עיתונאי ערבי, דובר ערבית, שיודע לספר על החברה הערבית מבפנים, ועליו הם לא שמעו בחיים. מבחינה עיתונאית הוא “סיפור” מעולה, ואין כל ספק שהוא ×”×™×” צריך להיות מצוטט מאוד בכל מקום.

מדוע אם כך זה לא קורה?

6. היום השלישי, יד ושם

אחת הפגישות ביד ושם היתה עם מנהל הספרייה ד”ר רוברט רוזט, על אנטישמיות בת זמננו. עלו כמה עניינים לדיון, כמו למשל הדיווח כאילו בצרפת עומדים להוציא אל מחוץ לחוק את האפשרות לכנות את ישראל מדינת אפרטהייד. העיתונאים האורחים שאלו את רוזט אם ×–×” חכם לדעתו. הם לא שאלו את השאלה מדוע מכנים את ישראל מדינת אפרטהייד, אלא הוטרדו מהאפשרות שאמירה כזאת תוצא אל מחוץ לחוק.

כשהגיע תורי לדבר, אמרתי שבאופן עקרוני, להגיד לאנשים “אסור לכם לומר את ×–×”” זו לא דרך טובה לפתור בעיות בחברה. אבל בדרך כלל ×–×” מגיע כאשר החברה נמנעת מכל פעולה אחרת. ראוי ×”×™×” למשל שמערכת החינוך הצרפתית, הפוליטיקה והתקשורת היו מתעמתים עם אנשי השמאל הקיצוני או המוסלמים, שככל הנראה משמיעים את הטענה הזאת, ובודקים – איך ×–×” שדווקא כלפי ישראל מעלים את טענת האפרטהייד, ולמה דווקא כלפי ישראל? מה ×”×™×” האפרטהייד, מי מעלה את הטיעון ×”×–×”, ואיך יכול להיות שמכל המדינות בעולם ומכל סוגי ההפרדה הקיימות בעולם – בין גברים לנשים, בין מיעוטים לרוב, בין כתות ובין דתות – רק דבר אחד מכונה אפרטהייד, וכל זאת כדי להשיג מטרה פוליטית? יוצא אם כך שאת כל ×–×” לא עושים, אבל שואלים בסוף אם ×–×” בסדר לחוקק חוק.

אחד העיתונאים אמר שאין טעם לחוקק חוק נגד טמטום. בסדר, אז מכנים את ישראל אפרטהייד, הרי אי אפשר להוציא את הטיפשות מחוץ לחוק, לדבריו. זה באמת נכון, אבל במקביל החברה צריכה להתמודד עם זה, בעיקר אם זה קורה שוב ושוב. אולי אי אפשר לאסור טמטום, אבל צריך להתמודד איתו, כי כשמתחילים להיות הרבה מטומטמים בחברה, אז זו בעיה.

מיד לאחר הדיון ×”×–×” ניגש אלי אחד העיתונאים השוודים, ושאל אותי על תגובתה של ממשלת ישראל לפרשת גניבת האיברים כביכול, שדווחה על ידי העיתונאי דונלד בוסטרום בעיתון השוודי “אפטונבלאדט”. לדבריו, עד שממשלת ישראל התערבה ודרשה התנצלות, הכל ×”×™×” בסדר. כולם גינו מאוד בחריפות גם את העיתונאי וגם את העיתון, ודווקא כשממשלת ישראל התערבה, הסיפור כולו קיבל תפנית מבחינה תקשורתית, וכולם נרתמו “להגן על חופש הביטוי מפני התערבות מבחוץ”. משום מה, הצורה העליונה והנעלה ביותר של זכותו של האדם להתבטא היא להגיד שישראל היא אפרטהייד ושחייליה גונבים איברים. ×–×” באמת שיא הפאר והיצירה האינטלקטואלים.

השבתי לו שאני זוכר את הסיפור קצת אחרת. למיטב זיכרוני, שגרירות שוודיה בישראל גינתה את הפרסום והתנערה ממנו, אך קיבלה הוראה ממשרד החוץ בשטוקהולם להוריד את הגינוי מאתר האינטרנט של השגרירות בתל אביב. זה מה שהרגיז מאוד את ממשלת ישראל. שאלתי אותו אם זה לא שוב אותה תופעה – היהודים אשמים באנטישמיות. הרי מדבריו ניתן היה להבין כי גם לו ברור שהעיתונאי והעיתון נהגו לא כשורה, אז מדוע שוב להאשים את ישראל? אפילו אם אתה שוודי, וחופש הביטוי מאוד יקר לך, אתה עדיין יכול להסתכל על החברה שלך ולשאול אם היא נהגה כשורה.

הרי אף אחד בישראל לא ציפה שיעמידו לדין את העיתונאי על כך שהוא טיפש, או על כך שאין לו מקורות טובים או על כך שהוא לא בדק מספיק את הסיפור. ברוך השם, גם בישראל יש מספיק עיתונאים שעושים תחקירים מאוד גרועים ואף אחד מהם לא יושב בכלא. בקשתה של ממשלת ישראל, למיטב זיכרוני, היתה שגורם רשמי שוודי יתנער מהפרסום.

הזכרתי לו מה עשה נשיא ארה”ב, ברק אובמה, כשחשש שלשמה הטוב של ארצו הולך להיגרם נזק כאשר כומר בדרום ארה”ב איים לשרוף ספר קוראן. נשיא ארה”ב, ראש הרשות המבצעת, לא יכול ×”×™×” לעשות כלום בפועל, ואף אחד גם לא ציפה ממנו. ובכל זאת, אובמה יצא מיוזמתו אל המצלמות וגינה את המעשה, משום שהוא הבין איזה נזק נעשה לארצו. מה ×”×™×” קורה לראש ממשלת שוודיה או לשר החוץ שלה אם היו מחליטים לצאת אל העיתונאים ולומר שהפרסום בעיתון הוא פרסום מגונה שלא ×”×™×” צריך לקרות?

הרגשתי שהוא מבין על מה אני מדבר. בינתיים ניגש אלי עיתונאי שוודי אחר שמתגורר באיסטנבול, ושאל מה דעתי על היחסים המידרדרים בין ישראל לטורקיה, על הסרט הטורקי שבו הוצגו חיילי צה”ל כרוצחים ואנסים, ועל התקרית שבה השפיל סגן שר החוץ הישראלי את השגריר הטורקי והושיב אותו על כיסא נמוך. מכיוון שהוא ×—×™ בטורקיה ומכיר קצת את המצב שם, שאלתי אותו אם הוא זוכר סרטים טורקים שעסקו גם בחיילים של מדינות אחרות מלבד ישראל.

הוא אמר שדווקא כן. לא מזמן, ובעקבות החלטת הפרלמנט השוודי להכיר בשואת הארמנים, לדבריו, “הקרינה הטלוויזיה הטורקית סרט על מה שעשו השוודים ללאפים”. לא הכרתי את הפרשה, ושאלתי אותו מה בעצם עשו השוודים ללאפים (המכונים סאמי), מיעוט אתני שקיים בכל ארצות סקנדינביה. תשובתו היתה ×›×™ “ממשלת שוודיה עשתה כמה טעויות כלפי הסאמי לפני זמן רב”.

שאלתי אותו באילו טעויות מדובר. הוא השיב שמדובר בסירוס בכפייה של הלאפים.

שאלתי למה הוא מתכוון כשהוא אומר “לפני זמן רב”? למאה ×”-10, ×”-18? הוא השיב ×›×™ ×–×” ×”×™×” הנוהג עד שנות החמישים של המאה ×”-20 (לאחר מכן התברר שעד 1975).

מה שמעניין לדעתי הוא המסגור (framing) שהעיתונאי ×”×–×” עשה לסיפור. מדובר ב”טעויות”, כלומר שלא מדובר בנוהל הרגיל. לא כך פועלת ממשלת שוודיה בדרך כלל. ×–×” היוצא מהכלל, שכן הכלל הוא ששוודיה היא מדינה טובה והגונה ואין לראות בזה חלק ממדיניותה השיטתית. עד כמה שהצלחתי לבדוק מאז השיחה איתו (וממש לא פשוט למצוא מידע באנגלית על הנושא ×”×–×”), יחסם המפלה לרעה של השוודים לסאמי הוא ממש לא “טעות”: הוא שיטתי, ברור וממושך במשך עשרות שנים, אם לא מאות. בכל זאת, מבחינתו זו רק טעות שמאפשרת לו ככל הנראה להמשיך ולהאמין ששוודיה היא מדינה מתוקנת – מדינה שבה סירסו בכפייה מיעוטים אתניים עד לפני ×›-35 שנה.

7. הערב הרביעי, מלון “פרימה רויאל”, ירושלים

הרצאתו של ד”ר הלל כהן, אחד ממקימי ארגון “תעאיוש”, עסקה במלחמת 1948, וכפי שהתברר לי לא פעם בזמן האחרון, ההיסטוריה עדיין רלוונטית מאוד. רוב הזמן כשמדברים בישראל על “תהליך השלום”, מדברים על סוגיות מאוד טכניות – על מאחזים ועל התנחלויות, על תוואי הגבול בירושלים ועל השכונות היהודיות. ×–×” השיח הדומיננטי אצל ישראלים רבים, וכך גם אצל האירופאים.

אני התרשמתי שאצל הפלסטינים יש משהו נוסף, חשוב יותר, מהותי יותר, והוא התחושה ההיסטורית של עוול ושל אי-צדק נורא, ששיאו ב-1948. על כן, גם בהתבטאויות הרשמיות של הדוברים הפלסטינים, אפשר למצוא התייחסויות לעניינים טכניים כמו התנחלויות, אבל אפשר גם לראות את הרצון “לתקן” את אותו עוול היסטורי. וכאשר הם מדברים על עשיית צדק, הם לא בהכרח מדברים על הורדת התנחלויות ביהודה ושומרון, אלא על עצם קיומה של מדינת ישראל. אני לא יכול להעיד על כולם כמובן, אבל ×”×™×” ברור לחלוטין שמבחינת העיתונאית הפלסטינית בקבוצה, הדבר ×”×›×™ חשוב והעוול הנורא ביותר הוא מלחמת 1948 (וכך גם שמעו העיתונאים בקבוצה בסיור בבית לחם שבו לא יכולתי להשתתף).

השאלה מה בדיוק קרה ב-1948 היא על כן שאלה מכרעת. האם זה באמת כפי שהציגה את זה הפלסטינית בקבוצה – שהיהודים שחטו את כל הערבים, שזו היתה מזימה נוראית ושכל העולם עשה יד אחת נגדם – או שאולי זה היה אחרת: מלחמה, שהצד הערבי יזם ושהצד הערבי הפסיד.

אחת העיתונאיות השוודיות שאלה אם מדינת ישראל לא הוקמה על חשבון אחרים. העיתונאית הפלסטינית חזרה והציגה את הגישה ×›×™ מדינת ישראל היא פרויקט מיותר, שנולד כולו בחטא. היא אמרה ×›×™ זכות השיבה היא “זכות קדושה”, וכי חזרתה לבית שעזבה משפחתה בצפת הוא תנאי בל יעבור מבחינתה.

כאן אולי המקום להתייחס להבדל בין “להבין את הנרטיב של הצד השני” ולבין “לקבל את הנרטיב של הצד השני”. כל הרעיון של השימוש במונח “נרטיב” הוא להבין שהסיפור שאני מספר לעצמי הוא רק סיפור, ושהוא לא הסיפור היחידי. כלומר, שלצד השני יש גם סיפור, והדרך לפתרון אפשרי של סכסוכים היא לומר “לי יש את הסיפור שלי, ולו יש את הסיפור שלו, יכול להיות שאף אחד משני הסיפורים אינו נכון, אבל מבלי לבטל אף אחד מהם, כדאי לנסות למצוא דרך פרקטית לפתור את הסכסוך”.

כאן קורה משהו אחר. ×–×” לא רק שמקשיבים לפלסטינים או שמנסים להבין אותם, אלא מקבלים את הנרטיב שלהם. באיזה מובן ישראל הוקמה על חשבון אחרים? ×–×” נכון רק אם מקבלים את הנרטיב הפלסטיני באופן מוחלט, שלפיו היהודים הם נטע זר כאן ושאין להם כאן שום זכויות. אבל יש גם נרטיב יהודי שאומר בדיוק להיפך – שהארץ כולה שלנו ושאין בכלל מקום למדינה פלסטינית, ושלמעשה אין בכלל עם פלסטיני וספק אם ×”×™×” אי פעם. אני חושב שישראלים מסוימים (ולא רק הם) לא רק מקשיבים לפלסטינים, אלא מחליטים שהם צודקים. ואלה שני דברים שונים לחלוטין: אם רוצים להגיע לפתרון, יש טעם בבדיקת “הנרטיב” של כל אחד, אבל אם הבדיקה הזאת נועדה להראות ש”הנרטיב” שלי שגוי וש”הנרטיב” של האחר הוא נכון, אין בכך שום טעם והתוצאה תהיה הפוכה. רק כעס והתמרמרות.

מכל בחינה שהיא, למשפט “מדינת ישראל נולדה בחטא” אין שום בסיס. מדינת ישראל ודאי נולדה מתוך חוסר הסכמה של העולם הערבי, ×–×” ברור. אבל להגדיר אותה כחטא, כפי שניתן לשמוע שוב ושוב בקמפוסים ובחוגים מסוימים באירופה ובארה”ב, ×™×”×™×” לקבל לחלוטין את תפישת העולם הערבית, שמהותה – “הכל שלי, והמצב לפני הקמת המדינה ×”×™×” תקין”.

ההיפך הוא הנכון: מדינת ישראל הוקמה כתוצר ישיר וטבעי של כל ההסכמים והאמנות הבינלאומיות שנחתמו ונערכו במחצית הראשונה של המאה ה-20. כתב המנדט שניתן לבריטניה עוד בשנת 1922 על ידי חבר הלאומים – כלומר, על ידי הנציגות המוסכמת של הקהילה הבינלאומית – ניתן לה כדי להקים בית לאומי לעם היהודי, או בנוסח המקורי,

“ממשלת הוד מלכותה אחראית ליישומה של הצהרת בלפור בדבר הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה” (ראו את המקור באנגלית כאן).

מאז מופיעה זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל בכל מסמך בריטי ובינלאומי אפשרי, כולל החלטת החלוקה כמובן מ-1947, אך עוד קודם לכן, למשל במסקנות ועדת פיל משנת 1937:

“סכסוך שאינו ניתן לדיכוי פרץ בין שתי עדות לאומיות בגבולותיה הצרים של ארץ קטנה. כמיליון ערבים עומדים במלחמה, גלויה או נסתרת, עם 400 אלף יהודים לערך… שאיפותיהם הלאומיות הן אבן ×”× ×’×£ הכבדה ביותר העומדת על דרך השלום… אפשר שהערבים והיהודים היו לומדים לחיות ולעבוד יחד בפלשתינה (א”×™) אילו עשו מאמץ אמיתי לפשר בין האידיאלים הלאומיים שלהם ולאחדם… אך דבר ×–×” אין הם יכולים לעשות… במסכת החיים הערביים יוכלו היהודים לתפוש רק את המקום שתפשו במצרים הערבית או בספרד הערבית. בעיני היהודים יהיו הערבים זרים לא פחות משהיו הכנענים בארץ ישראל הקדומה. הבית הלאומי לא יוכל להיות לאומי למחצה. כל הסבור בנסיבות כאלה ×›×™ יש בנתינות פלשתינית (ארץ-ישראל) תוכן מוסרי כלשהו, אינו אלא מרמה ומזיק. לא הערבי ולא היהודי מחוננים בחוש של שירות למדינה אחת” (ראו עמ’ 97 במסמך מציל”×” “שישים שנה להחלטת ×›”ט בנובמבר 1947”).

ובמקום אחר קבעה הוועדה, כי

“תחת לחץ המלחמה העולמית (הראשונה) נתנה הממשלה הבריטית הבטחות ליהודים ולערבים כדי לרכוש את תמיכתם. הבטחות אלה עוררו תקוות ידועות בלבות שני הצדדים. הנהגת משטר המנדטים נבעה מתוך האמונה ×›×™ במרוצת הימים יתברר שהתחייבויות שנתחייבו כלפי הערבים וכלפי היהודים תהיינה מתיישבות אלה עם אלה… אמונה זו לא ×”×™×” לא יסוד, ולדעתנו אין תקווה ×›×™ ×™×”×™×” לה יסוד להבא” (שם, עמ’ 96).

בשלב מסוים אמרה העיתונאית הפלסטינית שעד הציונות היה פה גן עדן: יהודים וערבים חיו ביחד בשלום, ומי שגרם לכל הצרות היה הציונות. כלומר, יהודים בכלל לא צריכים מדינה משלהם, וזהו החטא הקדמון – העובדה שבכלל חשבו שמגיעה להם מדינה. גם האמירה הזאת עברה בשקט בחדר – להגיד לישראלים 63 שנה אחרי שהוקמה המדינה שהיא מלכתחילה לא היתה צריכה לקום זה לא נחשב לאלימות משום מה.

ראוי גם לתהות על אותו גן עדן שהיא תיארה, שכן מה מהותו? מקום שבו יהודים חיו כמיעוט בתוך החברה המוסלמית. זהו גן העדן שלה. בסדר, זה הגיוני מבחינתה: היא היתה ברוב, אז היא חושבת שזה גן עדן. האם היא שאלה גם את היהודים שחיו כאן מאות שנים תחת שליטים מוסלמים אם זה היה גן עדן עבורם? יהודים אלה סבלו אפליה שיטתית, חיו במעמד נחות, שילמו מסים מיוחדים, זכו ליחס מבזה ומדי פעם גם עברו פוגרומים ופגיעות.

אפילו אם מתעלמים לרגע לחלוטין מיהודי אירופה, עדיין נותרת השאלה היכן היו אמורים מיליון היהודים שחיו במזרח התיכון לפני 1948 להגשים את השאיפות הלאומיות שלהם. אם מדברים על צדק ועל שוויון – האם לא ראוי היה שבתוך כל המזרח התיכון יימצאו 25 אלף קילומטרים רבועים לבני העם היהודי שיהיו ריבונים על עצמם?

ברור לחלוטין שהציונות עשתה מהפכה ושינתה את הסטטוס-קוו הקיים. ומדוע מבחינת הפלסטינית מגיעה לה מדינה, וללבנונים ולסורים, ולכל מיני ישויות שהן לא יותר מאשר שליטים שקיבלו הכרה מאימפריות זרות, אבל לאנשים שבאמת הרגישו שהם עם שונה, דוגמת היהודים, אין זכות להגדרה עצמית?

השאלה היא גם מה המשמעות המעשית של זה כיום, שכן הפלסטינית שבה ואמרה שאין שום בעיה לחיות במדינה אחת – כולם יחד, פלסטינים ויהודים. היא תשוב לצפת, יחד איתה יחזרו עוד כמה מיליוני פליטים, והכל יהיה נפלא ומצוין. את כוונותיה האמיתיות נניח לרגע בצד, אבל מבחינה עניינית – שוודיה ונורווגיה עדיין לא הפכו למדינה אחת, אוסטרליה וניו זילנד גם עוד לא, אז מכל המקומות בעולם, דווקא בלב המזרח התיכון, באחד הסכסוכים הקשים ביותר זה יותר מ-100 שנה, דווקא כאן זה יעבוד? וכאילו שלא ניסינו את זה כבר. הרי מדוע המליצו הבריטים על חלוקה כבר ב-1937? בדיוק משום שזה לא עבד ביחד.

הפלסטינית גם מבינה טוב מאוד שאם ישובו לשטחי מדינת ישראל מיליוני פליטים כפי שהיא רוצה (4 מיליון, אולי 6, אולי 8), רוב האוכלוסייה תהיה מוסלמית והיהודים יהיו מיעוט. זה באמת נשמע רעיון פנטסטי, בעיקר כשאתה הרוב.

האמת היא שאני לא רוצה להיות שליט שלה. אילו ×–×” ×”×™×” תלוי בי, הייתי שמח שיהיו שתי מדינות. אבל התברר לי שזה לא מה שהיא רוצה, או שזה לא רק מה שהיא רוצה. לא חופש היא רוצה, ×›×™ אם את שעבודי שלי. היא אפילו אמרה את ×–×” במפורש. היא אמרה שבשלב ראשון צריך להקים מדינה פלסטינית בשטחים ו”אחר כך נראה”.

שאלתי אותה למה היא מתכוונת.

היא ענתה לי שהיא מאמינה שבהמשך לא יהיו גבולות כלל במזרח התיכון, ומן הסתם גם לא יהיה גבול בין המדינה הפלסטינית בשטחים לבין מדינת ישראל, משמע תהיה מדינה אחת.

משום מה נראה לי שהיא לא תצליח לשכנע את סוריה ואת לבנון לבטל את הגבול ביניהם, וגם לא שום גבול אחר. אז המקום היחיד שבו לא יהיו גבולות הוא במדינת ישראל. ומה אם כך התמריץ שלי? אני עושה “כאילו” שלום עם הפלסטינים, אבל בעצם הם ממשיכים לחשוב ולקוות ולחנך את ילדיהם שאוטוטו, עוד חמש שנים, או 10 או 20, יבוא הרגע שהם יחזרו לתוך ישראל ובינתיים הם ממשיכים להחזיק את המפתח שלהם ולהגדיל עוד ועוד את מספר הפליטים. מה אני מרוויח מכל ×–×”? ומה ×™×”×™×” עלי – איפה אני בכל “הנרטיב” השמח ×”×–×”?

8. הערב הרביעי, מלון “פרימה רויאל”, ירושלים (המשך)

×”×™×” משהו מאוד מוזר בעיני בדרך שבה התייחס המרצה לעיתונאית הפלסטינית. בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו, ניסה הלל כהן להראות עד כמה הוא “חבר” שלה, בארוחת הערב שלפני ההרצאה ובשיחות בלובי אחריה. לא הצלחתי להבין למה כל כך חשוב לו להיות חבר שלה. עקרונית אין לי בעיה להיות חבר של אף אחד, אני רק לא מבין איך ×–×” יכול להיות שהיא אומרת לי שלא תהיה לי מדינה ואני אהיה חבר שלה.

אני לא מבין את המנגנון שמפעיל אנשים כמו הלל כהן. איך יכול להיות שהיא אומרת לו בפנים “בוא נעשה מדינה אחת, שבה אני במקרה אהיה הרוב ואתה במקרה תהיה המיעוט”, והוא × ×”×™×” חבר שלה. אני לא מצליח להבין את ×–×”. ×–×” הרי איום מפורש על החיים שלו.

בהרצאה עצמה גם הוא טען בסופו של דבר שהדוגמטיות והקיבעון של הפלסטינים – שעד היום רואים בהקמת מדינת ישראל את חוסר הצדק הנורא ביותר עלי אדמות – הם לב הבעיה. אלא שבמהלך ההרצאה הוא חזר על כמה מיתוסים שנועדים לתחזק בדיוק את אותה תחושת עוול נוראה.

הוא הזכיר את דיר יאסין, אבל לא דיבר על מעשי זוועה שנעשו ביהודים, בגוש עציון למשל:

“לקראת צהריים הורו מפקדי הקיבוץ למגינים שבעמדות ובביצורים להיכנע. חבורות של מגינים, נושאים דגלים לבנים, הגיחו מן הבונקרים… רובם, יותר מ-100 גברים ונשים, התקבצו במגרש פתוח בלב כפר עציון. חיילים ערבים ‘פקדו לשבת ואחר כך לקום… פתאום הופיע מכיוון חדר האוכל משוריין, שלצדיו נראו לועי מקלעים… נפתחה עלינו אש מכל הצדדים. האנשים שלא נפגעו מהיריות הראשונות פילסו להם דרך בין הערבים וברחו לכיוונים שונים’… בסופו של יום שרדו רק קומץ ממגיני היישוב: שלושה ניצלו בידי קציני לגיון, אחד נמלט… 106 גברים ו-27 נשים נהרגו בקרבות היום או נרצחו בטבח שהתחולל אחר כך”. (“1948”, עמ’ 193-194)

כהן ציין גם כי ליהודים היו יותר לוחמים. אפשר לשאול מדוע זה קרה – מדוע לא נלחמו ערביי רמאללה ושכם לצד אחיהם ביפו ובחיפה, ומדוע היו המיליציות הפלסטיניות מפוצלות כל כך. בכל מקרה, גם זה השתנה כמובן ב-15 במאי, כאשר החלה פלישת מדינות ערב, שלרשותן עמדו צבאות סדירים מצוידים בנשק כבד, וכאן ברור שמספר הלוחמים הערבים עלה על מספר הלוחמים היהודים. מדוע לא לומר גם את זה? אולי משום שזה לא מסתדר עם התזה של העוול הנורא שנעשה לערבים?

9. היום הרביעי, חברון

יהודה שאול מארגון “שוברים שתיקה” הדריך אותנו בסיור שהתחיל בירושלים, המשיך בהרי דרום חברון ונגמר בביקור בחלק היהודי של העיר חברון. בתחילת הדרך עוד דיבר שאול ביישוב דעת וניכר בו שהוא מנסה להעביר מידע, אך ככל שחלפו השעות נהפך הסיור למתקפה רבתי על מדינת ישראל. שוב ושוב דיבר שאול על פשעי מלחמה המוניים של חיילי צה”ל בשטחים (משום מה איני זוכר שדיבר על עצמו), על מדיניות מכוונת של ישראל להשפיל, לתקוף ולפגוע בפלסטינים, ועל מתנחלי חברון, אדוני העיר לדבריו. אותי לפחות הוא איבד: כשמציגים לי תמונה כל כך חד-צדדית, אני מפסיק להקשיב.

למרבה הפליאה, בתחילת הסיור בעיר חברון עצמה אמר שאול ×›×™ “אלימות המתנחלים נופלת בהרבה מהאלימות שמפעילים הערבים”. ×–×” ציטוט מדויק שלו. הוא ידע לומר איזה יהודי נרצח כמעט בכל קרן רחוב בעיר. הוא סיפר לנו היכן נורתה למוות התינוקת שלהבת פס. ובכל זאת, במשך שעות ארוכות הוא סיפר כיצד מטרידים מתנחלי חברון – ורק הם – את התושבים הערבים.

שאלתי את עצמי – מהם הסטנדרטים המוסריים שלו אם כך? כיצד ייתכן שהוא עצמו אומר שהערבים בעיר הרבה יותר אלימים מהמתנחלים, ובכל זאת הוא לא מדבר על האלימות של הערבים? אז יכול להיות פשוט שאין לו סטנדרטים מוסריים. אם מישהו אומר שהערבים יותר אלימים אבל מחליט לעסוק רק במה שהישראלים לא בסדר – הוא לא ארגון לזכויות אדם, הוא ארגון פוליטי שמטרתו לתקוף את ישראל.

שמענו ממנו שישראל היא מדינה לא דמוקרטית, שמפרה כל חוק אפשרי. גם ×–×” מעניין: לפי עדותו שלו, יום אחד אחרי שהוא וחבריו עשו תערוכה בלב תל אביב של “שוברים שתיקה” הוא הוזמן לכנסת. עבר עוד יום אחד – גם ×–×” לפי עדותו – והיועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי פתחו בחקירה של הטענות שהם העלו על התעללויות בפלסטינים (הוא לא ציין אגב אם הוא עצמו נחקר).

אז מה זו דמוקרטיה? אנחנו יודעים כיום כיצד מנהלות בריטניה וארה”ב את המלחמות שלהן באפגניסטן ובעיראק. שבע-שמונה שנים אחרי שפורצת המלחמה מתפרסמים מסמכים על ידי ויקיליקס ומגלים שיותר מ-100 אלף אזרחים עיראקים נהרגו, חלקם על ידי צבאות המערב. ובארה”ב תדהמה. אז איפה הם היו קודם? לא ספרו את ההרוגים כל השנים? וכאן יש בחור שביום הראשון אחרי שהוא עושה תערוכה בשדרות רוטשילד בתל אביב מזמינים אותו לפרלמנט ומראיינים אותו בכל ערוץ אפשרי. אבל זו לא דמוקרטיה.

זה ממש לא להאמין שאנשים כמוהו ידברו בשם הדמוקרטיה. דמוקרטיה היא מקום שמתנהל בו שיח. מקום שיש בו חוק ושיש בו דין וחשבון, ומקום שיש בו שקיפות ברמה מסוימת. זה מקום שיש בו חופש דיבור, ושאנשים יכולים לגשת לבמה הציבורית ולדבר באופן חופשי. אבל דמוקרטיה זה לא מקום שבו חייבים לעשות מה שאדם אחד מסוים אומר (נניח יהודה שאול), במיוחד אם הוא נמצא בעמדת מיעוט. זה נשמע הרבה יותר קרוב לדיקטטורה.

אני מתנגד לבנייה בהתנחלויות, והדעה הפוליטית שלי היא שפרויקט ההתנחלות בשטחים לא חכם, לא מועיל ולא נכון למדינת ישראל. אבל הוא מציג את עצמו כארגון לזכויות אדם, לא כארגון עם אג’נדה פוליטית. לפי עדותו שלו, לפחות בחצי מהמקרים שבהם הופקעו אדמות עתרו פלסטינים לבית משפט, ובמקרים רבים פסק בית המשפט לטובתם. כידוע, פסק בית המשפט גם להזיז באזורים מסוימים את הגדר. ×–×” בדיוק ההבדל בין דיקטטורה לדמוקרטיה: בדיקטטורה מישהו אחד קובע ואין פוצה פה ומצפצף. בדמוקרטיה יש הליך, והממשל יכול לקבוע דבר ×›×–×” או אחר, אבל לאזרחים יש אפשרות לערער ולקבל סעד משפטי. במקרה ×”×–×”, אלה אפילו לא אזרחים, אלא מי שנמצאים בשטח אויב.

פגשנו גם את דובר היישוב היהודי בחברון, דוד וילדר, שהזכיר כי עד הטבח שביצעו הערבים בשנת 1929 חיו יהודים במשך מאות שנים בעיר. שאול עצמו סיפר כי תחת השלטון המוסלמי נאסרה על יהודים הכניסה למערת המכפלה, למרות שהיא נחשבת למקום השני בקדושתו מבחינה דתית אחרי ירושלים. כיום, תחת שלטון ישראלי, מותרת הכניסה למערה ליהודים, למוסלמים ולכל אדם אחר.

אני לא בטוח לגבי השאלה כמה משאבים כלכליים וצבאיים צריכה מדינת ישראל להשקיע כדי להחזיק במערת המכפלה. אבל מבחינת הזכויות והצדק – מדוע שיהודים לא יוכלו להתפלל במערת המכפלה ומוסלמים כן יוכלו להתפלל במסגד אל-אקצה? זה, משום מה, ייהרג ובל יעבור (למרות שלפי הבנתי זה רק המקום השלישי בקדושתו למוסלמים). ומניסיון העבר ניתן ללמוד כי אם מוסלמים ישלטו במערת המכפלה, יהודים לא יוכלו להתפלל שם. זה מה שקרה בקבר יוסף בשכם, וזה מה שקרה בכותל המערבי תחת השלטון הירדני בין 1948 ל-1967. אין לי תשובה טובה מספיק לפתרון הפוליטי הרצוי בשטח, אבל מי שמוטרד מזכויות אדם, ודאי חייב לעסוק גם בזה.

באותו ערב קיימנו שיחה בקרב הקבוצה על מאורעות היום. כולם הביעו כעס רב וסלידה מדוד וילדר. כשהגיע זמני לדבר, שאלתי אותם מדוע כאשר יהודי אומר שכל ארץ ישראל היא שלו זה נראה להם מוזר, אבל כשפלסטיני אומר שכל הארץ שלו זה נראה להם טבעי. אם האחד לא בסדר, אז גם השני לא בסדר. הרי בקבוצה שלנו ישבה אישה פלסטינית, שלא היססה לומר שגם מדינת ישראל שלה. מדוע היא זוכה ליחס טוב יותר מדובר היישוב היהודי בחברון? מה גם שלמיטב שיפוטי, דובר היישוב היהודי בחברון רחוק מלייצג את מרבית הציבור הישראלי, בעוד שהדבקות בזכות השיבה היא מאפיין קבוע של המיינסטרים הפלסטיני.

המרכיב הטריטוריאלי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ברור – אם תקום אי פעם מדינה פלסטינית היא תצטרך לקום היכן שהוא, על אדמה מסוימת. אלא שמה שהתברר גם לי במהלך הסיור ×”×–×” הוא שהמרכיב הטריטוריאלי הוא לא המרכיב המהותי ביותר. כל היום וכל הלילה, בכל כלי תקשורת אפשרי בישראל ובעולם, מדברים שוב ושוב על ההתנחלויות. ואז פתאום מתברר שיש עוד רק עניין קטן אחד – משהו כמו 8 מיליון פלסטינים שמחכים “לשוב” לישראל. ולא סתם “לשוב”, אלא להקים מדינה אחת שבה כולנו × ×—×™×” “בשלום” יחד.

האמת היא שגם אני הופתעתי מהקיבעון המחשבתי ×”×–×”, ומהעובדה שהפלסטינים שפגשנו עדיין דבקים בסירובם להכיר במדינה ריבונית יהודית בשטח ארץ ישראל. כששאלתי את העיתונאית הפלסטינית בצורה ישירה, היא לא היססה לרגע, וענתה לי מיד, “כן, אני רוצה את הבית שלי בצפת. זכות השיבה היא זכותי הקדושה”.

באותו לילה אמר לי אחד העיתונאים השוודים על כוס בירה צוננת בפאב ירושלמי ×›×™ הוא “נדהם” למשמע הדברים האלה. “איך היא חושבת שזה בכלל נתון למשא ומתן”, הוא אמר, “איך היא לא מבינה שזה בלתי אפשרי”. אולי בזה צריכים להתמקד מי שרוצים להביא יום אחד לשלום במזרח התיכון – להסביר לפלסטינים עד כמה החלום שטיפחו רחוק ובלתי אפשרי, ושהגיע הזמן להכיר בעובדה שהארץ הזאת היא גם ארצם של היהודים.

אל מול הלחץ האדיר שמפעילה הקהילה הבינלאומית על ישראל בעניין ההתנחלויות, אין משום מה ולו קול רפה שתובע מהפלסטינים לזנוח את רצונם לשוב לשטח ישראל – רצון הרסני, אלים ולא-מוסרי, שעמו לעולם לא יהיה הסכם שלום.

10. היום החמישי, בית לחם

לא יכולתי להצטרף לסיור שערכה הקבוצה בעיר בית לחם, מכיוון שמארגני הסיור סירבו לקחת אחריות על ביטחוני ולחתום על מסמכים שצה”ל דורש כדי לאפשר כניסת עיתונאים ישראלים לשטח הרשות הפלסטינית. אך למחרת סיפרו לי כמה מהעיתונאים על התביעה החוזרת ונשנית ששמעו מכל מי שפגשו לממש את זכות השיבה. העיתונאי הגרמני אינגו ווי אף העביר לי את רשימותיו. הוא פירסם את רשמיו מאותו יום, וניתן לקרוא אותם בגרמנית ובאנגלית. ×”× ×” תקציר בעברית:

“במחנה הפליטים עיידה, שנמצא בבית לחם מאז 1950, מתגוררים ×›-3,000 בני אדם. המחנה אינו נראה כלל כמו שמישהו עשוי ×”×™×” לדמיין ‘מחנה’. יש בו מבנים גדולים והוא נראה על כן יותר כמו שכונה, אפילו לא שכונת מצוקה. הכניסה למחנה מעוטרת במפתח ענק, שעליו כתוב באנגלית ובערבית: ‘לא למכירה’…

מרכז לאג’×™ שבמחנה הוא מרכז קהילתי עם כורסאות, מטבח קטן, קפה-אינטרנט ומתחם תצוגות. בקומה השנייה אנחנו פוגשים את חולוד אל-×¢×’’רמה, האחראית על התקשורת במרכז. היא נולדה לפני 23 שנה במחנה עיידה. סבתה באה מכפר בשטח ישראל דהיום, שאינו קיים יותר. היא למדה באנגליה ועל כן היא מדברת במבטא בריטי בולט.

חולוד חזרה אחרי הלימודים למחנה עיידה. היא רוצה ‘לשוב’ לישראל, למרות שהיא מעולם לא היתה שם. ‘להיות פליט זו החלטה פוליטית’, היא מודה. אין שום סיכוי מבחינתה ומבחינת שאר תושבי המחנה לשקם את חייהם בשום מקום אחר, או אפילו להפוך לאזרחים רגילים של בית לחם. ‘אנחנו לא רוצים נורמליזציה’, היא אומרת, ‘אנחנו רוצים להישאר פליטים כדי לממש יום אחד את זכות השיבה שלנו’.

חולוד לא מייחסת חשיבות כלשהי למשא ומתן המתנהל בין ישראל לרשות הפלסטינית. ‘העם שלנו לא רוצה פתרון של שתי מדינות. ×”×”× ×”×’×” שלנו אינה פועלת בשמנו. והישראלים יודעים זאת היטב’. חולוד אומרת בבירור מה רוצים הפלסטינים: מדינה אחת, מהים עד הירדן, שאליה יוכלו לבוא כל הפלסטינים, צאצאי הפליטים משנת 1948 שמפוזרים בכל העולם.

נראה שזה לא כל כך משנה לחולוד שהאפשרות הזאת לעולם לא תושג בדרכי שלום. ‘מדוע יש צורך במדינה יהודית?’ היא שואלת באופן רטורי. ‘הרי אנו יכולים לחיות ביחד במדינת פלסטין הדמוקרטית’. במדינה הזאת ×™×”×™×” לדבריה רוב פלסטיני. ומה יקרה למיעוט היהודי? ‘אלה דברים קטנים’, היא אומרת, ‘ולא חשובים. נמצא להם פתרון’.

מה שמדהים הוא שאף נציג של האו”ם, שבנה את בתי הספר ואת המרכזים הקהילתיים במחנה עיידה; אף נציג של האיחוד האירופי, שמעניק תמיכה כלכלית למחנות האלה; אף נציג של ארגוני הסיוע המערביים והארגונים הלא-ממשלתיים שפועלים במחנה – אף אחד מעולם לא אמר לחולוד שהתביעות שלה לא רק שאינן אנושיות, משום שמשמעותן גירוש ונישול של היהודים מישראל, אלא גם שהן לא ריאליסטיות. אף אחד מעולם לא אמר לה שעליה לוותר על הדרישה המאיימת של ‘זכות השיבה’ ולפעול במקום זאת למען פשרה של שתי מדינות עם הישראלים. אף אחד מעולם לא אמר לה לקחת סוף-סוף אחריות על ×—×™×™×” ועל ×—×™×™ עמה, לפרק את מחנות הפליטים, להפסיק לחיות מכסף שנותן להם האיחוד האירופי והאו”ם ולקבוע את עתידם בעצמם”.

11. היום השישי, תל אביב

מדריכה בשם שיראל הורביץ סיירה איתנו בשכונת נוה צדק בתל אביב. במדרגות שליד בית הסופרים (ברח’ רוקח פינת רח’ נוה צדק), סיפרה לנו שיראל על שאיפות היהודים בארץ ישראל באמצעות תחיית השפה העברית. ואז הראתה לנו את השלט שמוצב בפתח בית הסופרים, שמנציח את זכרם של יוסף חיים ברנר, יוסף אהרונוביץ’ ודבורה בארון.

ברנר אמנם רשום ראשון, והוא כמובן סופר הרבה יותר חשוב משני האחרים, אבל משום מה היא לא מדברת עליו. היא מדברת על אהרונוביץ ועל בארון, שאיבדה את שפיותה ומצווה לשרוף את כל כתביה עם מותה. ואני שואל את עצמי למה על ברנר היא לא מדברת. הוא הרי הרבה יותר חשוב. האם יכול להיות שבגלל העובדה שברנר נרצח על ידי ערבים ב-1921, היא פשוט נמנעת מלהזכיר אותו? ולתדהמתי הרבה, היא פשוט קמה וממשיכה הלאה. עצרתי אותה ושאלתי, “ומה עם ברנר? לא נראה לך ששווה להגיד עליו משהו?”

היא הביטה בי בהשתאות, ובלית ברירה התחילה לספר את סיפור חייו של ברנר. לפתע התברר כי היא אפילו יודעת עליו די הרבה. אז למה אם ככה היא לא אמרה עליו אפילו מלה אחת קודם לכן?

ראוי להתעכב על העניין הזה: האם יכול להיות שצריך למחוק מההיסטוריה בדיוק את אותם חלקים שבהם הערבים מוצגים באור שלילי? הרי רצח ברנר הוא רצח של סופר שחי בתל אביב, הרבה מאוד לפני 1948 והרבה לפני כיבוש השטחים ב-1967. אם רוצים לדבר על נרטיבים של שני הצדדים, בטח צריך להזכיר גם את הדבר הזה. זה בטח דבר חשוב בתולדות הסכסוך. אז למה בדיוק את הדבר הזה היא לא מספרת? אם ככה, זה לא בדיוק שהמטרה שלנו היא לבדוק את הנרטיבים של שני הצדדים. המטרה שלנו היא להשמיט מההיסטוריה בדיוק את החלקים שעשויים להסביר את הנרטיב היהודי-ישראלי. וזה דבר מאוד חמור.

שיא השיאים ×”×™×” שכאשר היא כבר התחילה לספר על המאורעות ביפו בשנת 1921, היא תיארה אותם כך: “הערבים התחילו לפרוע ביהודים, אבל היהודים השיבו” (but the Jews retaliated). וככל שאני חושב יותר על הניסוח ×”×–×”, הוא יותר מכעיס אותי. מה זאת אומרת “אבל”? האם ×–×” דבר לא-נורמלי להשיב כאשר מתקיפים אותך? וכי מה הדבר הנורמלי –שיהודים לא מגיבים? אולי היהודים לא היו צריכים באמת להגיב. אולי הם היו צריכים להמתין עד שיגמרו להרוג אותם, כאשר הערבים היו מחליטים – אולי בשעה 4, אולי ב-5, אולי ביום למחרת.

המצב האולטימטיבי אם כך הוא מה שקרה ליהודים בשואה. שם יהודים לא הגיבו, שם הם בטוח צודקים, ×›×™ הם לא התנגדו ולא הפעילו שום אלימות. שם הם ודאי היו מקבלים ציון “מאה” מהמדריכה שיראל. הבעיה היחידה היא שהם כבר לא איתנו כדי ליהנות מהציון ×”×–×”.

12. הערב השביעי, הקרנת סרטים דוקומנטריים, תל אביב

הוזמנו לצפות בכמה סרטים דוקומנטריים בביתו של אסף סבן מאחורי תיאטרון “נוגה” ביפו. הוא הציג בפנינו שני סרטים קצרים שלו: אחד על חייל שמתאבד בזמן חופשת רגילה, והשני על מצעד החיים באושוויץ.

אין לי כוונה לבקר את איכותם של הסרטים, אבל לא יכולתי להימנע מהתחושה שמטרתו של הבמאי ושל הערב כולו היתה להראות עד כמה החברה הישראלית היא חברה רקובה ומתפוררת. שני הנושאים הם ודאי נושאים חשובים ומעניינים: התאבדות חיילים היא נושא רגיש וחשוב שדורש טיפול, וגם הפעילות החינוכית שבמסגרתה נלקחים תלמידי תיכון למחנות השמדה שווה מחשבה.

אך בעניין התאבדויות – האם זה מאפיין רק של החברה הישראלית? בשוודיה יש הרבה יותר התאבדויות מאשר בישראל, וכך הדבר בכל החברות הנורדיות. אז מה אני אמור להגיד על זה – שהחברה השוודית מושחתת, מעוותת, מקולקלת? אני לא חושב שלא צריך להתמודד עם בעיות כמו התאבדויות בצבא. אבל השאלה היא מה זה אומר, ולמה זה נמצא בתוך סיור כזה של עיתונאים. אם רציתם לראות משהו על החברה הישראלית, יכולתם גם לראות דברים אחרים – חברות ישראליות מצליחות, גידול עגבניות בערבה, חוקרים באוניברסיטאות, מה לא. משום מה, כל זה לא היה בסיור.

הצורה שבה סבן דיבר על החברה הישראלית, על “הישראלים” ועל ישראל, היתה מנוכרת מאוד. ×–×” כמובן מגוחך להגיד לבמאי על מה לעשות סרטים, וזו לא המטרה שלי, אבל צורת הדיבור שלו התחברה לשבוע שלם שבו כל מה שתואר ×”×™×” פנים מאוד קשות ומכוערות ואלימות של החברה הישראלית. זו היתה בחירה מודעת בדיוק באותה קבוצה של ישראלים שבשבילם המדינה הזאת היא מקום נורא, שבה שום דבר לא עובד והכל דפוק, ואת כל ×–×” הם עושים הרבה פעמים עם תקציבים שנתנה להם אותה מדינה.

בהמשך הערב צפינו בסרטה של נועה בן הגיא, “קירבת דם”, שמגולל את סיפור משפחתה של הבמאית. אחות סבתה, פנינה, נישאה לגבר ערבי בתקופת המנדט ומאז נקרעה ממשפחתה. ראשית עברה ליפו, ולאחר מכן לשכם. הקשר עמה נותק עם השנים, והמשפחה הסתירה את הפרשה כולה. נועה, שמגלה זאת לגמרי במקרה, מנסה לחדש את הקשר עם “משפחתה” בשכם, מוצאת אותה אך לא מצליחה לאחד מחדש את המשפחות.

את נועה אני מכיר שנים רבות, ושמי מופיע אפילו ברשימת התודות בסוף הסרט (שכן שוחחנו כמה שיחות בתחילת העבודה עליו). נפל בחלקה המזל לגלות סיפור משפחתי מסובך כל כך, שמשלב היסטוריה, פוליטיקה ואנשים בשר ודם. כל סופר, עיתונאי או קולנוען ×”×™×” מתחלף איתה בשמחה. אלא שאצל נועה לא מדובר רק בסיפור, אלא ברגשי אשמה נוראים (“רעילים”, ×›×™× ×” זאת העיתונאי הגרמני), כאילו כל אסון שניחת על קרובי משפחתה הפלסטינים הוא בהכרח באשמתה. בעצם, הכל באשמתה.

מלחמת 48, שבעקבותיה עוברת פנינה מיפו לשכם – באשמתה. מלחמת 1967, שמשליטה בשכם שלטון ישראלי – באשמתה. מצבה הכלכלי העגום של המשפחה הפלסטינית – גם ×–×” באשמתה. עד כדי כך שנועה מוציאה מכיסה אלפי דולרים ומגייסת את דודה כדי שיחתום על ערבויות בבתי משפט לטובת בני דודיה הפלסטינים (שמפרים את צו בית המשפט ומחייבים את הדוד באלפי שקלים). במהלך הסרט אף נרמז ×›×™ בני המשפחה “החדשים” מעורבים בצורה מסוימת בפעילות טרור – גם ×–×” לא משנה בשביל נועה. הכל הרי באשמתה.

ההקרנה היתה בנוכחות הבמאית, שסיפרה שהיא מתקבלת בפסטיבלים בכל העולם בצורה מאוד יפה, אלא שלדבריה, “×–×” לא טוב ×›×™ ×–×” נותן לעולם תחושה שבישראל יש דמוקרטיה”. בפסטיבל בקנדה עמדו מפגינים מחוץ לאולם הקולנוע שבו הוקרן סרטה, וקראו להחרים אותה ואת ישראל. “שקלתי להצטרף אליהם להפגנה”, אמרה נועה.

וכל זה מאישה שגדלה ולמדה וחונכה בישראל, ושלימודיה ודאי סובסדו במידה מסוימת על ידי המדינה. סרטה מוקרן שוב ושוב בטלוויזיה ובסינמטק לעיני אלפי צופים, ושר הביטחון אהוד ברק מחבק אותה ואומר לה עד כמה הסרט שלה חשוב – אבל זו לא דמוקרטיה. אם כך, היא פשוט לא מבינה מה זו דמוקרטיה. היא כנראה חושבת שדמוקרטיה תהיה כאן רק ביום שבו כולם יעשו מה שנועה בן הגיא אומרת. זו באמת תהיה דמוקרטיה.

אבל דמוקרטיה היא משהו אחר: היא מקום שבו במאי קולנוע יכולים לעשות איזה סרט שעולה בדעתם, ואם הוא עומד בקריטריונים אומנותיים מסוימים, אז יכול להיות שהם אפילו יקבלו תמיכה מהמדינה ואף אחד לא יאסור אותם ואף אחד לא יירק בפרצופם. נועה סיפרה שבהקרנות בישראל טושטשו הפנים של קרובת המשפחה הפלסטינית, משום שרוב הסיכויים הם שאם הפלסטינים יראו שיש לה משפחה בישראל, הם יחרימו אותה, או יכו אותה או יאנסו אותה. בישראל אף אחד לא בא בטענות לנועה על כך שיש לה בת דודה ערבייה. גם זו דמוקרטיה, גם זו עדות לחברה פתוחה וסובלנית. אבל לא, בשביל נועה בן הגיא זו לא דמוקרטיה.

בסוף הערב ניגשתי אליה ואמרתי לה שקבוצת העיתונאים שמעה בבית לחם שזכות השיבה היא “זכות קדושה”, ושלפלסטינים אין שום כוונה לוותר עליה. היא ×—×™×™×›×” אלי ואמרה: “זכות השיבה ×–×” ממש שיח של האייטיז”.

במקרה לגמרי עמדה העיתונאית הפלסטינית בגבה אלינו. אמרתי לנועה, “תשאלי אותה”.

“מה פתאום”, ענתה לי נועה, “×–×” לא רלוונטי. הם לא רוצים את זכות השיבה”.

“תשאלי אותה בעצמך”, אמרתי לנועה. ראיתי שהיא פוחדת, אבל אמרתי לה, “את הרי אישה עצמאית, תשאלי אותה”.

לא היתה לה ברירה. היא טפחה על גבה של הפלסטינית, וזו הסתובבה אליה. נועה שאלה אותה, “עדי רוצה שאשאל אותך…”. עצרתי אותה ואמרתי: “×–×” לא אני שרוצה לשאול. את גם צריכה לדעת את התשובה, לא?”

נועה תיקנה את עצמה ושאלה: “את רוצה את ‘זכות השיבה’? את רוצה את הבית בצפת?”

הפלסטינית, בלי לחשוב בכלל, באופן הטבעי ביותר, ענתה “כן”.

נוצרה שתיקה. ראיתי שנועה המומה. היא חזרה ושאלה: “מה, את רוצה להגיד לי שבלי זכות השיבה אי אפשר להגיע להסכם שלום?”

והפלסטינית שוב עונה לה בלי להסס בכלל: “לא”. נועה ממש החווירה.

מה למדתי מהסיפור ×”×–×”? ראשית, שנועה מנותקת מהמציאות. היא כנראה יושבת עם החברים היהודים שלה בבתי קפה בתל אביב, ומסבירה להם כמה שביבי וליברמן הם פשיסטים וכמה שהכל ×”×™×” כבר מזמן יכול להיות כאן נפלא בלעדיהם. היא רק מעולם לא טרחה לשאול שום פלסטיני מה הוא בדיוק רוצה. היא ידעה להגיד בשבילו ש”×–×” שיח של האייטיז”. אולי במקום לנחש מה הפלסטינים רוצים, פשוט נשאל אותם.

האישה הזאת מתהלכת ברחובות ומכנה עצמה “תומכת שלום”. אבל מה ×–×” אומר להיות תומך בשלום? לשבת בבית ולהכות את עצמה ולהגיד שבכל דבר היא אשמה ובכלל לא לדעת מה רוצה הצד השני ולאן הוא שואף?

דבר אחד היא בטח לא: היא בטח לא בעד שלום.

13. בין לבין, באוטובוס ובדרכים

בהפסקות בין ההרצאות ובזמן הנסיעה באוטובוס שמעתי יותר מפעם אחת התלחשויות בין חברי הקבוצה על כך “שישראל היא מדינה גזענית”. למה? ×›×™ ישראל היא מדינה ליהודים.

יש פה טעות כלשהי כנראה (אם כי אני לא חושב שזו טעות. זה נראה לי מכוון לחלוטין מסיבות פוליטיות), שכן אין שום בעיה עם העובדה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. העם היהודי הוא באמת מקרה קצת מיוחד, שבו הלאום צמח במקביל או מתוך הדת שלו. אבל העובדה הזאת לא כל כך מהותית. כשם שאיטליה היא מדינת הלאום של העם האיטלקי, כך ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. האם אפשר כל כך בקלות להצטרף ללאום האיטלקי? אני בספק. כשאני מסתכל על מיעוטים שחיים במדינות אירופיות או בכל מקום אחר בעולם, אני ממש לא בטוח.

ועל איזה גזענות מדובר? העיתונאית הפלסטינית סיפרה באחת ההזדמנויות שקרובי משפחתה שנותרו בסוריה אינם יכולים ללמוד באוניברסיטה שם, כי השלטונות אינם מתירים להם. את זה היא אמרה. לעומת זאת, ערביי ישראל, אלה שנשארו כאן, יכולים ללמוד באוניברסיטה. אם ככה, הפלסטינים במדינה אחות ערבית מופלים לרעה לעומת אלה שנותרו כאן. אז מי כאן גזעני? פליטים מאפריקה, מוסלמים ולא-מוסלמים, מנסים למצוא מקלט בישראל. במצרים יורים בהם מדי פעם, אבל זה משום מה לא נחשב לסימן של גזענות. יוצא אם כך שהמדינה הזאת היא הכי פחות גזענית בכל האזור, אפילו שהיא מדינת הלאום של העם היהודי.

אפשר ×”×™×” לקיים את הדיון ×”×–×” ברצינות אם הוא ×”×™×” דיון אמיתי וחסר פניות. אם היו נקבעים סטנדרטים אחידים לבדיקת כל המדינות בעולם והשוואתן זו לזו. אז היינו רואים, אני מניח, שכל המדינות באזור מקבלות ציון הרבה יותר נמוך מישראל. אבל מה שקורה בפועל הוא שהדיון נובע מסיבות פוליטיות ומטרתו לעשות דה-לגיטימציה לישראל. ×–×” לא דיון על זכויות למיעוטים או על גזענות. ×–×” דיון על כך שישראל “לא בסדר”, ועכשיו נמצאה פשוט עוד סיבה לכך.

גם הלל כהן אמר שלערבים אין זכויות שוות בישראל ושהם מופלים לרעה מבחינת תקציבים. הוא לא סיפר שבבית המשפט העליון, המוסד המכובד ביותר במדינה, יושב שופט ערבי (סלים ×’’ובראן). הוא לא סיפר גם שאת דינו של נשיא מדינת ישראל, משה קצב, גזר לא מזמן שופט ערבי, ×’’ורג’ קרא (עובדה כל כך טריוויאלית שאפילו לא זכתה לאזכור). הוא שכח לומר שראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב גם הוא ערבי (אמל ×’’מאל). הוא גם לא סיפר שחברי כנסת ערבים כמו אחמד טיבי (שלא נחשב קיצוני במיוחד) הולכים ברחבי העולם ומספרים לכל מי שרק רוצה לשמוע שיהודים גרים בבתים שגנבו מערבים.

לא מזמן קראה קבוצה של רבנים לא להשכיר דירות לערבים. את הקריאה הזאת גינה כמעט כל פוליטיקאי אפשרי, כולל ראש הממשלה וכולל חברי כנסת מהימין. רבנים חשובים, בכירים הרבה יותר מאלה שחתמו מלכתחילה על המכתב, תקפו את החותמים, ובשל כך חזרו בהם חלק מהם. הסיפור הזה – כצפוי – עורר מאוד את סקרנותם של העיתונאים הזרים.

אלא שכדאי לזכור עוד כמה דברים: במדינת ישראל יש מיעוטים ערבים ביישובים יהודים. יש ערבים בעכו, בחיפה ובלוד. אלא שבמדינת ישראל אין מיעוטים יהודים ביישובים ערבים – לא בנצרת, לא בשפרעם ולא בשום מקום אחר. והיו כאלה שרצו: לפני כמה שנים פגשתי בעכו קשיש שסיפר לי שמסיבות כלכליות ניסה לשכור דירה בג’דיידה-מכר, אלא שביום הראשון למגוריו שם הופיעו בפתח ביתו בריונים ערבים שהורו לו להסתלק ולעולם לא לשוב, אחרת יציתו אותו ואת הבית ביחד. על ×–×” משום מה בשום מקום לא כותבים.

אז יכול להיות שאין שוויון מוחלט בין יהודים לערבים בישראל. אני לא חושב שיהיה אי פעם, ואני לא חושב שיש איזושהי מדינה בעולם שאם אתה זר בה או מיעוט, יהיה לך שם שוויון מלא. להיות במיעוט זה לא נעים, יהודים יודעים את זה יותר טוב מאחרים. ואני לא מדבר על איראן או על מצרים, ששם יורים בקופטים הנוצרים.

השאלה היא אם הם מופלים בחוק, ובהיבט ×”×–×” אני לא חושב שישראל שונה מצרפת או מגרמניה או מסלובקיה או מבריטניה, ששם אם אתה פקיסטאני, או הודי, או אלג’יראי, או יהודי, אז יכול מאוד להיות שיפלו אותך לרעה, ×›×™ אתה במיעוט ולא ×›×™ יש חוק ×›×–×”.

שלא לדבר כבר על מה שעושים לסאמי בשוודיה.

[לקריאת המאמר באנגלית – לחצו כאן].