עדי שורץ, כתיבה, עריכה שרותי תוכן

הסברה זה פאסֶה

אחד האנשים הראשונים שקיבלו לידיהם את הדוקטורט החדש של נחמן שי היה דווקא בנימין נתניהו. שי החליט להביא ללשכת ראש הממשלה באופן אישי עותק של המסמך בן 500 העמודים, שמנתח בפרטי פרטים את מצב ההסברה הישראלית, אולי משום שהשניים הולכים דרך ארוכה ביחד עוד מכהונתם המשותפת בשגרירות ישראל בוושינגטון, ואולי משום שאם יש מישהו שמבין דבר או שניים בענייני תקשורת – הרי זה נתניהו.

הפגישה בלשכת ראש הממשלה בירושלים התקיימה בתחילת מרץ, בזמן שסגן נשיא ארה”ב, ×’’ו ביידן, ביקר בישראל. שניים מהדוברים היותר מיומנים של ישראל דנו במעמדה הבינלאומי של המדינה, כאשר לפתע נכנס לחדר ניר חפץ, ראש מערך ההסברה הלאומי, עם ידיעה שבדיוק עלתה באתר האינטרנט של ynet על אישור 1,600 יחידות דיור לבנייה במזרח ירושלים. זו היתה הפעם הראשונה שנתניהו למד על הפרשה, אם ×›×™ בימים שלאחר מכן הוא נדרש לתמרונים קואליציוניים ודיפלומטיים קדחתניים כדי לשכך את הרוחות שהתלהטו בעקבותיה.

“אמרתי לו שזה בדיוק העניין”, משחזר שי את הפגישה ההיא בלשכתו של נתניהו, “שהוא כראש הממשלה לא ידע מראש על אירוע שגרם לנו אחר כך להרבה מאוד כאבי ראש, ושאין אף אחד שמרכז את הטיפול בהיבטים הציבוריים של המדיניות. מיד, כמו בכל פעם, התחילו הפרסומים בתקשורת, ואחריהם הגינויים באו”ם ובעולם, ואחריהם הקריאות להעניש ולהחרים את ישראל – בדיוק אותם דברים שאני חוקר כבר יותר מחמש שנים”.

לא חלפו חודשיים וחצי מאותו יום, ושבעה כלי שיט טורקיים עשו את דרכם לעבר חופי ×¢×–×”. שי נוכח לדעת שוב עד כמה רלוונטי המחקר שעשה: “המשט הטורקי הוא מיקרוקוסמוס של הבעיה בדיפלומטיה הציבורית של ישראל, מה שאנשים קוראים בטעות הסברה”, אומר שי בראיון. “יש במשט את כל המרכיבים של המלחמה החדשה שנקלענו אליה, ויש בו את כל המאפיינים שמכשילים אותנו שוב ושוב.

“×”×™×” לנו שם עימות בין צבא לבין אזרחים, שהוא עימות רע לצבא וכמעט תמיד טוב לאזרחים. הם מיד נראים באופן טבעי כאנדרדוג, מוכים וחלשים, והצבא נראה תמיד מלא כוח ועוצמה. ×–×” ×”×™×” עימות בין מדינה לבין ארגון לא-ממשלתי (IHH הטורקי), ולארגונים הלא-ממשלתיים יש כיום עוצמה חדשה שמתחרה במדינות. והיתה לנו התמודדות עם הטכנולוגיות החדשות. כמו כל צבא, צה”ל רוצה למסך את שדה הקרב, להכתיב את קצב החדשות ולקבוע מתי תצא האינפורמציה ואיך. אבל הטלפון הסלולרי והלוויין האישי ניצחו, והמידע יצא החוצה.

“אנחנו נמצאים כיום במלחמה מסוג חדש, והיא קיומית לא פחות מקודמותיה. ההתמודדות במקרה ×”×–×” היא לא רק בשדה אחד שבו אתה בחרת – דיון מדיני באו”ם או פשיטה צבאית בשדה הקרב. כאן חזית אחת נושקת באחרת. במהירות רבה ×–×” מתפשט לאו”ם ולאחר מכן למועצת זכויות האדם בז’נווה, למדינות באירופה, לארגונים בינלאומיים, ופתאום לחרמות תרבותיים. אפשר לשאול – מה ×–×” רלוונטי, למה קשור אלטון ×’’ון למשט הטורקי? אבל כיום ×–×” רלוונטי. פתאום יש עניין של חרמות כלכליים, וקריאות בשבדיה ובאנגליה להחרים מרצים וסחורות. פתאום יש היבט של משפט בינלאומי, ויש דרישה שישראל תחקור את עצמה. פתאום כל החזיתות מתערבבות יחד”.

אז מה צריך לעשות?

“להבין קודם כל שלכל אירוע ×›×–×” יש השלכות ארוכות ומורכבות שצריך לצפות אותן מראש. כשישבו ותיכננו את ההתמודדות עם המשט, מישהו ×”×™×” צריך לשבת שם ולהגיד ‘תראו, אם ניסיון ההשתלטות ייכשל, אנחנו נחטוף בז’נווה, נחטוף מבחינה כלכלית, פועלי הנמל בשבדיה לא יפרקו סחורות, המרצים הבריטים יטילו עלינו חרם’. זו מלחמה, וכאן ממש לא מספיקה ‘הסברה’, כאן צריך דיפלומטיה ציבורית.

“הסברה ×–×” סרח עודף, שמגיע אחרי המדיניות ונדרש להסביר אותה. אנחנו צריכים משהו אחר לגמרי – להבין שלפעולות שלנו יש היבטים ציבוריים שהם לפעמים חשובים יותר מהפעולות עצמן. ×”× ×”, אפשר לעצור את המשט מבחינה צבאית ולהפסיד לגמרי בזירה הציבורית. המאבק ×”×–×” על דמותה של ישראל הוא אסטרטגי, וחייבים להטמיע את ההיבט ×”×–×” הרבה יותר מוקדם בשלב התכנון”.

שי, תושב מבשרת ציון בן 64 וח”×› מטעם קדימה, מילא כמעט כל תפקיד אפשרי בעולם התקשורת הישראלי: כתב ברדיו ובטלוויזיה, דובר השגרירות בוושינגטון, יועץ תקשורת לשרי הביטחון משה ארנס ויצחק רבין, מפקד גלי צה”ל, דובר צה”ל, מנכ”ל הרשות השנייה, יו”ר חברת החדשות ויו”ר רשות השידור – רשימה חלקית. הרקע ×”×–×” הופך אותו ככל הנראה לחוקר האידיאלי בכל הקשור לדימויה הבינלאומי של ישראל, אם ×›×™ בחלק מהזמן מילא הוא בעצמו תפקידי מפתח במערך הדיפלומטיה הציבורית. באופן מפתיע, המחקר שלו הוא הדוקטורט הראשון בישראל המוקדש לתחום ×–×” (הוגש לאוניברסיטת בר אילן, בהנחייתו של פרופ’ איתן גלבוע).

שי ביקש בתחילה לבדוק כיצד התמודדו מקבלי ההחלטות בישראל עם כמה אירועי מפתח בעשור האחרון באמצעות פרוטוקולים של ישיבות הממשלה והמטכ”ל, אך אלה נותרים חסויים למשך שנים רבות. בלית ברירה החליט שי לנצל את קשריו הענפים בצמרת הביטחונית והאזרחית, וקיים ×›-250 ראיונות עם ראשי המדינה ועם דמויות מפתח: משמעון פרס, אהוד ברק ובנימין נתניהו, דרך כרמי גילון, אבי דיכטר ויובל דיסקין, ועד זאב שיף, רפיק חלבי ורון בן-ישי.

בחדר העבודה בביתו כורעים המדפים תחת עשרות ספרים וקלסרים, שבהם מתויקים קטעי עיתונות, תמלילי הראיונות ואינסוף המסמכים שהצליח לשים עליהם את ידו. באמצעות כל אלה ניסה שי לשחזר את הישיבות, ההחלטות, ההתחבטויות ובסופו של דבר את התוצאות, של כמה אירועים מכוננים, בהם פרשת מוחמד א-דורה, הלינץ’ ברמאללה, ועידת דרבן הראשונה ומבצע חומת מגן.

הראיונות הניבו זווית אישית ומעניינת במיוחד, שאותה מבטיח שי להרחיב כאשר יפרסם את מחקרו בספר. גדי בלטיאנסקי, לדוגמה, שהיה יועץ התקשורת של אהוד ברק עם תחילת האינתיפאדה השנייה ב-2000, סיפר לשי ×›×™ כאשר בוצע הלינץ’ ברמאללה בשני חיילי צה”ל, התחמק ראש הממשלה ברק במשך שעות ארוכות משיחת טלפון עם ביל קלינטון, שכן חשש שנשיא ארה”ב יורה לו להימנע מתגובה צבאית. בשיחה אחרת סיפר לו דובר צה”ל לשעבר, רון כתרי, ×›×™ לא שותף כלל בדיונים לפני מבצע “חומת מגן”. גיורא איילנד, שהיה ראש אגף המבצעים עם תחילת האינתיפאדה, מודה ששגה כאשר נטל את האחריות בשם צה”ל על מותו של מוחמד א-דורה, ואהוד ברק אומר באותו עניין ×›×™ “יש לגלות מי אחראי” למות הילד.

מצאת מכנה משותף בכל האירועים שבדקת?

“בכל מקרה חזרו חלק מהמאפיינים שהתרחשו גם במשט הטורקי. האירועים עצמם במקרה של פרשת א-דורה נמשכו זמן קצר מאוד. מיד היתה נטייה להטיל על ישראל את האשמה. ישראל התגוננה לאט מאוד. בינתיים הסיפור מכה שורשים ונהפך לאמת בלתי מעורערת, בין היתר באינטרנט, וכבר אי אפשר להשתחרר ממנה. ישראל קיבלה אחריות למותו של הילד מהר מדי ועל סמך מעט מאוד נתונים, וזה אירוע שנחקק בתודעה העולמית לתמיד. גיורא איילנד אמר לי שמבחינת ההשפעה ×–×” ‘האירוע התקשורתי של העשור’. בכל מקרה, אני חושב שאת א-דורה לא אנחנו הרגנו.

“במקרה של ×’’נין, ×”×™×” ניסיון להטיל מצור תקשורתי על האירועים. הוחלט לא להכניס תקשורת למבצע, אבל הבעיה היתה שלצד השני כן היתה יכולת להוציא מידע. התוצאה היתה שבמשך שעות ארוכות קיבלנו רק מידע חד-צדדי של הצד הפלשתיני. את העניין ×”×–×” אני מכיר עוד מהאינתיפאדה הראשונה, כאשר הפלשתינים שמטו בפעם הראשונה מתחת לרגלינו את השטיח של שליטה בתקשורת. הם התחילו כבר אז להוציא הודעות לעיתונות ולהתיידד עם עיתונאים זרים.

“דבר מאוד חשוב הוא מהירות המידע, כלומר השאלה מי מוציא ראשון אינפורמציה. אצלנו מעבירים מידע מהמחלקה לגדוד, ומהגדוד לחטיבה, ועד שזה מגיע לדובר צה”ל אפשר למות. כשאני הייתי דובר צה”ל, הייתי מקבל שאלה מכתב של סוכנות הידיעות אי-פי, ששואל אם בשעה 4 לפנות בוקר במחסום ×›×–×” וכזה חייל ישראלי ירה והרג שני פלשתינאים. אני הייתי אומר לו, ‘נבדוק’. והוא ×”×™×” אומר לי, ‘אתה תבדוק, אבל עד אז אני כבר אפרסם’. הרבה אנשים מבינים היום שהמשט הטורקי לא ×”×™×” משט של שלום ושהיתה שם כוונה ליצור התנגשות, אבל יכול להיות שיכולנו לדעת ולפרסם את ×–×” עוד קודם”.

אם אתה צריך לשים אצבע על הבעיה שלנו, מה הדבר הכי חשוב?

“העובדה שאין תכנון אסטרטגי, ושאין מי שרואה את התמונה המלאה לטווח רחוק בתחום הדיפלומטיה הציבורית. אצלנו מתייחסים ל’הסברה’. הסברה ×–×” משהו שעושים כשמתכננים × × ×™×— מבצע לניקוי מבשרת ציון לרגל ראש השנה. אז מוציאים גם מוסף לעיתון המקומי ובו מסבירים לתושבים מה עושים ולמה עושים. אבל אנחנו צריכים משהו אחר לחלוטין – הדיפלומטיה הציבורית עומדת היום באותה רמה של הדיפלומטיה הקלאסית. הדיפלומטים שלנו, שהם אנשים חרוצים, נעימים ואמביציוזיים, לא יכולים לעשות הכל. הם מתמקדים באופן טבעי ובצדק בתפקיד הדיפלומטי המסורתי שלהם.

“אחרי אירועי המשט ביקרתי בפרלמנט האירופי, כדי לדבר על השלכותיו עם חברי הפרלמנט. התמונה הכוללת של היחס לישראל היא מאוד עגומה, ואתה מגלה שצריך להשקיע בתחום של דיפלומטיה ציבורית הרבה יותר ממה שמשקיעים בהסברה. זו חזית בפני עצמה”.

אולי אנחנו פשוט רגישים מדי למה שחושבים עלינו? אז היתה הצבעה במועצת זכויות האדם בז’נווה, שכולנו יודעים שיושבים בה נציגים של לוב וקובה – אז מה? יכול להיות שלאנגלים ולצרפתים פחות אכפת מה אומרים עליהם, ורק אנחנו עם תסביכי הגלות שלנו רוצים כל כך שיאהבו אותנו?

“מדינת ישראל לא יכולה להתקיים בלי תמיכה בינלאומית. היא קטנה, היא מבודדת והיא בכלל לא מובנת מאליה. היא נמצאת בעימות מתמשך ואלים עם השכנים שלה. היא זקוקה לעולם, ×›×™ העוגן התרבותי שלה הוא לא במזרח התיכון אלא בעולם המערבי שממנו היא מנותקת פיזית. היא המדינה ×”×›×™ מאוימת בעולם. אז במצב ×›×–×” אנחנו צריכים לנהוג בתבונה. אנחנו מייצאים ב-40 מיליארד דולר בשנה, והקשר עם העולם חשוב לנו. אני לא חושב שזה עניין של היהודים הפחדנים מהגולה. בשבילנו ×–×” צורך קיומי לחיות בשלום עם העולם, אנחנו לא צפון קוריאה”.

יש גם מי שאומר שהבעיה היא לא בהסברה אלא במדיניות, שלישראל יש פשוט מדיניות שאי אפשר להצדיק.

“אין ספק שהמצב לא פשוט ושאי אפשר להתעלם מהסכסוך, אבל אני חושב שמבלי לגרוע מהמאמצים לפתור את הסכסוך, חייבים ליצור אהדה לישראל. אסור לאפשר מצב שבו פוגעים ב’עוצמה הרכה’ שלנו. אם אומרים בעולם שישראל כבר לא מדינה דמוקרטית ושהיא לא מכבדת את זכויות האדם, אז פוגעים בעוצמה הרכה שלנו ולא רק ביכולת הצבאית שלנו להטיל מצור”.

אולי בכלל מדובר בקרב אבוד? הרי למדינות במערב יש אינטרסים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל, כמו למשל היחסים הכלכליים שלהן עם העולם הערבי או המיעוט המוסלמי ההולך וגדל באירופה. אז יכול להיות שאנחנו צודקים, ושתהיה לנו דיפלומטיה ציבורית מצוינת, ועדיין אנגליה וצרפת לא יתמכו בנו.

“אני מאלה שמאמינים שישראל היא מדינה עם ערכים, שהרבה אנשים טובים בעולם רוצים להזדהות איתה ומאמינים בה. אינטרסים הם דבר מאוד חשוב, אבל ×–×” לא רק עניין של אינטרסים. תמיכת ארה”ב בישראל במשך השנים מושתתת על אינטרסים משותפים, אבל גם על עולם ערכים משותף. אם ×”×™×” רק מרכיב אחד מאלה, אני לא יודע מה ×”×™×” קורה. ×–×” שילוב.

“האינטרסים ×”×›×™ חשובים לנו הם האינטרסים הביטחוניים שלנו. אני בשום אופן לא מציע לוותר על האינטרסים הביטחוניים שלנו, אני רק אומר שאת האינטרסים האלה אפשר לעגן בעולמות אחרים של ערכים, למשל הזכות להגנה עצמית או הזכות להגדרה עצמית. או למשל ההיסטוריה שלנו, שיש בה ניסיונות כל כך כואבים של פגיעה בנו. היסטוריה היא ערך מאוד חשוב. כשמדברים על ביטחון, ×–×” לא רק לספור טנקים ותותחים”.

בניגוד לעבודת מחקר אקדמית תיאורטית, כולל הדוקטורט של שי גם הצעות אופרטיביות, ובראשן ריכוז כל הסמכויות הקשורות לדיפלומטיה ציבורית בגוף אחד שיהווה יועץ ראש הממשלה לתחום. “יש כיום מערך דיפלומטיה ציבורית במשרד החוץ, במשרד ראש הממשלה ובמשרד ההסברה החדש”, אומר שי, “אבל ×–×” לא מתפקד מספיק טוב. למערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה, שקם בעקבות מלחמת לבנון השנייה, לא ניתן מעמד של גוף מנחה ומבצע, אלא רק של גוף מתאם ומייעץ. מה שקורה במצב ×›×–×” בישראל ×–×” שמערך ההסברה יכול להגיד מה שהוא רוצה, וכל שאר השחקנים עושים מה שהם רוצים. אין תיאום מספיק.

“בעצם לקחו את יועץ התקשורת האישי של ראש הממשלה, ניר חפץ, והעמידו אותו בראש מערכת ממלכתית. הוא באופן טבעי הולך אחרי ראש הממשלה, פיזית ועניינית. אני רוצה להזכיר לך שיומיים לפני המשט הטורקי, הנושא המרכזי שהעסיק אותו ×”×™×” גודל המיטה הזוגית במטוס שלקח את נתניהו לקנדה. בזה התעסקו העיתונים. אז אני שואל מי באותו זמן ישב וחשב על הדיפלומטיה הציבורית שלנו?

“ראש מערך ההסברה הלאומי צריך להיות קרוב לראש הממשלה ומקובל עליו, אבל הוא גם צריך להיות משוחרר מהעיסוקים היומיומיים של ראש הממשלה עצמו. אני ראיתי לנגד ×¢×™× ×™ את המודל של המועצה לביטחון לאומי, כלומר שיהיה גם יועץ ראש הממשלה לענייני דיפלומטיה ציבורית, שישתתף בכל הישיבות ובכל הדיונים. כשעושים תוכנית מבצעית, ושואלים מה תהיה התוצאה הציבורית, יישב אותו אדם ויגיד למשל שיירוט של משט במרחק של 100 ק”מ מהחוף ייראה כפעולה אלימה ופיראטית. אז יכול להיות שמפקד חיל הים יגיד שאפשר לעשות פעולה כזאת רק במרחק גדול, ושאם הפעולה תתבצע קרוב יותר לרצועה יש סיכונים אחרים. יכול להיות, אבל מוכרחים שיהיה שם מישהו שיאיר את תשומת לבם של מקבלי ההחלטות להיבטים הציבוריים. בדיוק כמו שהיועץ המשפטי מעניק ייעוץ משפטי.

“שר ההסברה יולי אדלשטיין וראש מערך ההסברה ניר חפץ היו עם נתניהו בקנדה. הם לא היו בסוד העניינים, הסתירו מהם אינפורמציה, וממילא משבר ×›×–×” צריך לנהל מישראל, מתוך חדר המצב של צה”ל. בסופו של דבר צריך גוף אחד שיהיה אחראי ושתהיה היערכות נכונה. כשאתה מנסה לבדוק מי נתן את הדעת להיבטים האלה בסיפור של המשט, אני לא יודע לענות מי ×–×” ×”×™×”. מהתוצאות נראה שלא ×”×™×””.

אתה מציע גם להקים “מערך עולמי של מולקולות”. למה הכוונה?

“הצעתי שבכל מקום שבו ×–×” אפשרי, יהיו אנשים או ארגונים שיש להם עניין בישראל ושהם אוהדי ישראל. ×–×” מבחינתי מולקולה אחת, והרבה מולקולות על פני כדור הארץ מתחברות בסוף לגוף אחד, שהוא מערך הדיפלומטיה הציבורית. × × ×™×— שאדם גר בהונג קונג, והוא איש עסקים שיש לו עניין בישראל. הוא רוצה לעזור לישראל, אבל לא רוצה להיות סוכן. הכל גלוי כמובן. אז חשוב מאוד שהוא יוכל לדבר עם הקהילה העסקית המקומית, ושיהיו לו קשרים לאוניברסיטה המקומית, ששם אולי יש פעילות אנטי-ישראלית.

“×–×” לא משהו שצריך להיות מופעל על ידי המדינה, והכוונה היא לא שמדינת ישראל תתחיל להפעיל 40 או 50 אלף סוכנים ברחבי העולם. ×–×” מערך שהוא אזרחי במהותו, ושצריך להיות בקשר עם ארגונים לא-ממשלתיים, או עם סמכות דתית באותו מקום. אם ישראל מיירטת משט בשעה 4 וחצי בבוקר, אז בשעה 7 בבוקר האיש שלנו בהונג קונג מקבל לבלקברי שלו מצגת או דף מסרים, שאומר לו מה קרה, מה הרקע, מה התוצאות וכן הלאה. הוא מפיץ את ×–×” הלאה, ונהפך על ידי כך להיות למוקד העניין הישראלי באותו מקום שבו הוא גר. משרד החוץ הרשמי כבר לא יכול להפעיל את ×–×”. המידע בעולם מועבר כיום לרוחב, ולא כמו פעם מלמעלה למטה. להרבה מקורות צריך להגיב עם הרבה”.

יכול להיות שיש בעיה של כסף?

“תמיד עדיף שיהיה יותר כסף. בפגישה בפרלמנט האירופי עם חברי פרלמנט תומכי ישראל, אמר לי אחד מהם שהוא לא מצליח לקבל מידע מהצד הישראלי. הוא מקבל אותו בטלוויזיה מהערבים, מהאנגלים ומהצרפתים, ורק מהישראלים לא. כולם משדרים בכל השפות, ורק לנו אין כלום. ×–×” כמובן עולה כסף, אבל זו השקעה קטנה מאוד לעומת המחיר שאנחנו משלמים.

“העובדה שאין לנו רשת טלוויזיה בלוויין בערבית ובאנגלית, שתוכל להתחרות עם אל-×’’זירה ולהשמיע את הקול הישראלי, ממש זועקת לשמיים. אנחנו הפסקנו את שידורי הרדיו של קול ישראל בערבית שהיו מאוד אפקטיביים, ×›×™ מערכת המשדרים היתה קרובה ליישוב צורן והיה חשש מקרינה. לאחר מכן רצו להעתיק את המשדרים לערבה, ואז התעורר חשש שזה יפגע בציפורים. אז אני מאוד מחבב את הציפורים בערבה, אבל אני גם רוצה לראות את מדינת ישראל שורדת.

“המצב הוא שאנחנו מוקפים במאות ערוצי טלוויזיה שמגיעים ממדינות ערב. לך לכפרים הערביים בישראל והם יראו לך אלף ערוצים. כל הערבים שחיים באזור, כולל ערביי ישראל והפלשתינאים, מקבלים את השידורים האלה, ולנו אין שום תגובה”.

זו מלחמה שעוד ניתן לנצח בה לדעתך?

“אני באתי לפוליטיקה כדי לא להשתגע בפסימיות וכדי שאוכל לשנות. אני לא מוכן לאבד תקווה, אפילו אם חלק מהחוליים האלה מוכרים לי הרבה מאוד זמן. בפעם הראשונה נתקלתי בזה ב-1979, כשהתחלתי להיות דובר משלחת ישראל לאו”ם. התחילו להגיע לאו”ם דיווחים על אירועים ביטחוניים שהתרחשו בישראל, ואני רואה שאני לא יודע עליהם כלום. ×–×” מגיע אלי משאלות של אנשי תקשורת, שמתקשרים לברר מה קרה אתמול בלילה בלבנון. ואז אני הולך לשאול, ואומרים לי ‘כן, ×”×™×” משהו’. אני שואל מה קרה, אומרים לי ‘צה”ל לא נותן לנו מידע’. אז אני אומר, מילא שלא ידענו על האירועים מראש, אבל האם אפשר לקבל עכשיו אינפורמציה? אז מסתכלים עלי ושואלים אותי ‘איפה אתה ×—×™’. שאלתי, מה אני אמור לעשות, אז אומרים לי, ‘מה הבעיה? אתה מכיר את האזור, לא? היית בלבנון, לא? אתה הרי יודע מה ×–×” מחבלים. אז תתחיל לתת הסברים’. וככה באמת התחלתי להסביר.

“הרבה מאוד פעמים האנשים בצד המקצועי הם אנשים טובים ומלומדים, שיודעים להתבטא היטב. זו לא בעיה פרסונלית, זו בעיה מבנית. פוליטיקאים ברמה הבכירה חייבים לשתף פעולה ביניהם מתוך הבנת חשיבות הנושא, והנושא הוא מהותי.

“כשהגיעו הדיווחים הראשונים על נפגעים בהשתלטות על המשט הטורקי, הייתי בדיוק באולפן של ערוץ 10. ×–×” ×”×™×” 7 בבוקר, ואני יושב וצועק שם שצריך לגלגל את הדיפלומטים הישראלים מהמיטות שלהם עכשיו, לשלוח אותם לאולפני הטלוויזיה, שיתחילו להוציא הודעות ושיתחילו להגיב. בדיעבד סיפרו לי שגרירים ישראלים באירופה שהם ישנו שנת ישרים בזמן שזה קרה. אחרי ×–×” הם נכנסו ל-ynet והכינו דף מסרים על בסיס הדיווחים באינטרנט. ×–×” נשמע לך הגיוני?”.

(הכתבה התפרסמה במוסף סוף השבוע של העיתון “ישראל היום” ב-9 ביולי 2010)