עדי שורץ, כתיבה, עריכה שרותי תוכן

התנקשויות ועברות קלות

מטוס ללא טייס שמופעל על ידי הצבא האמריקאי ×œ×”×ª× ×§×©×•×™×•×ª

מטוס של חיל האוויר מבחין במבוקש בכיר על ×’×’ בית. המבוקש ×”× “ל עומד בראש רשימות החיסול של הצבא מזה זמן רב, בגלל אינספור פעולות טרור שלהן הוא אחראי. מותם של עשרות אנשים רשום על שמו. המטוס מבקש רשות לירות על המבוקש, אלא שאז הוא מבחין באשה צעירה, ככל הנראה רעייתו של המבוקש, ניגשת לעברו ומתחילה לעסות את גבו. מה עושים עכשיו – יורים או לא? ומה אומר החוק – צעד לגיטימי במלחמה בטרור או פשע מלחמה בלתי נסלח?

לממשל האמריקאי, מתברר, אין בכלל ספקות. בראיון נדיר שהעניק לעיתון “וושינגטון פוסט”, סיפר ראש סוכנות הביון המרכזית (CIA), ליאון פאנטה, כיצד אישר בדיוק במצב ×›×–×” לחסל את המבוקש. ×–×” ×”×™×” בבוקר 5 באוגוסט 2009, והמבוקש המדובר הוא בייטולה מחסוד, שהיה מנהיג בכיר בטליבאן והמבוקש מספר אחת של הצבא האמריקאי בפקיסטאן. מאחוריו היו פעולות טרור רבות ואחריות להפעלתם של עשרות מחבלים מתאבדים.

כשהגיעה הבקשה לחסל את מחסוד לבית הלבן, שם שהה באותו זמן פאנטה, הוא אישר אותה מיד. בתקיפה נהרגו מחסוד, אשתו, אביה שהיה באותו זמן בבית ועוד שני מאבטחים. “בכל פעם שאני נדרש לקבל החלטות שנוגעות לחיים ומוות”, הסביר פאנטה את החלטתו בראיון, “אני לא מתייחס לכך בקלות ראש. זו החלטה רצינית, אבל אני מרגיש בטוח בעצמי מאוד, משום שאני יודע שמדובר באנשים שמאיימים על ביטחונה של ארצות הברית ושמוכנים לתקוף אותנו בכל רגע נתון”.

חיסולו של מחסוד אירע בפקיסטאן, שהיא זירה משנית בלבד למלחמה העיקרית שמנהלת ארה”ב באגפניסטאן. ובכל זאת, מעניין להשוות את מדיניות החיסולים האמריקאית ב”זירה המשנית” הזאת למדיניות של צה”ל בשטחים, שעלתה לדיון שוב בספיחיה של פרשת ענת קם. לפי נתונים של ארגון “בצלם”, מאז תחילת האינתיפאדה בשנת 2000 ועד סוף שנת 2008, נהרגו 387 פלשתינאים בתקיפות של סיכולים ממוקדים בשטחים. לעומת זאת, מאז 2004 ועד היום נהרגו בתקיפות מקבילות של הצבא האמריקאי (בפקיסטאן בלבד!) בין 875 ל-1,291 בני אדם, כלומר בין פי שניים לפי שלושה (הטווח הגדול נובע מקושי לוודא מספרי מתים בשטחים ההרריים של פקיסטאן).

ארגונים אמריקאיים שונים ניסו להעריך את שיעור האזרחים שנפגעו בתקיפות האלה בפקיסטאן. לפי מכון ברוקינגס, על כל מבוקש שניסו האמריקאים להרוג, נהרגו גם עשרה אזרחים. ישנן הערכות שמדברות אפילו על 15 אזרחים על כל מבוקש. ההערכה השמרנית והנמוכה ביותר היא זו של New America Foundation, ולפיה כשליש מההרוגים בסיכולים הממוקדים הם אזרחים. ומה היחס בישראל? לפי נתוני “בצלם”, מתוך 387 פלשתינאים, 234 היו מבוקשים ו-153 היו אזרחים (קצת פחות מ-40%).

בסיכומו של דבר, הצבא האמריקאי אחראי למותם של בין פי שניים לפי שלושה בני אדם בפקיסטאן, שהיא כאמור הזירה המשנית מבחינתו (באפגניסטאן עצמה מגיעות ההערכות לגבי מספר האזרחים שנהרגו מכוחות ארה”ב ל-30 אלף בני אדם מאז 2001). מבחינת שיעור האזרחים, יוצא שצה”ל קרוב להערכות הנמוכות ביותר שקיימות לגבי צבא ארה”ב.

פאנטה הוא מינוי של הנשיא הדמוקרטי ברק אובמה, ולא של קודמו ×’’ורג’ בוש, שהואשם פעמים רבות בזלזול בחוק הבינלאומי. אבל גישתו כלפי הסיכולים הממוקדים אינה נחלת הממסד הצבאי בלבד בארה”ב. מדברים שאמר בסוף מארס היועץ המשפטי של משרד החוץ האמריקאי, עולה ×›×™ גם הדרג האזרחי סבור שהתנקשויות כאלה בפקיסטאן הן חוקיות לחלוטין, ועולות בקנה אחד עם התחייבויותיה הבינלאומיות של ארה”ב.

בנאום שנשא הרולד קו בפני האגודה האמריקאית למשפט בינלאומי, הסביר היועץ את ההיבטים המשפטיים של מדיניות החוץ האמריקאית. בין היתר התייחס ל”מועצה לזכויות אדם”, אותו גוף של האו”ם שאחראי לכתב המנדט של ועדת גולדסטון. “החוקים (שהיו נהוגים במועצה)”, אמר קו, “הביאו לריבוי לא-מידתי של מושבים שיוחדו לביקורת על ישראל, שהיא ממילא המדינה היחידה שיש לה סעיף קבוע בסדר היום, שנועד לבדוק את מצב זכויות האדם בה. זו התמקדות לא-מאוזנת שהממשל האמריקאי תוקף בקביעות ובאופן חד-משמעי”.

לאחר מכן השמיע קו דברים מעניינים מאוד אשר למדיניות הסיכולים הממוקדים האמריקאית, והתייחס לטענה, שמושמעת גם בישראל, ולפיה יש תמיד להעדיף מעצר והעמדה לדין של מבוקש על פני התנקשות. “יש הטוענים ×›×™ שימוש בכוח קטלני נגד בני אדם מונע קיומו של הליך משפטי ראוי, ולמעשה מהווה ‘הוצאה להורג שלא במסגרת החוק'”, אמר קו. “אבל מדינה שנתונה בסכסוך מזוין או במצב של ×”×’× ×” עצמית אינה נדרשת להעמיד לרשות אויביה הליך משפטי תקין לפני שהיא רשאית להשתמש בכוח” (ההדגשה שלי). בקיצור, אומר קו, כאשר התקיפה עומדת בקריטריונים מסוימים שנקבעו, אין חובה להעדיף מעצר והליך משפטי על פני התנקשות.

כאשר בוחנים את מצב זכויות האדם במלחמה שמנהלת ישראל, כדאי לזכור שהיא לא הדמוקרטיה היחידה שמנהלת כיום מלחמה. ולפני שממהרים להפנות אצבע מאשימה על פשעים ופושעי מלחמה, כדאי לבחון מה ואיך עושות דמוקרטיות ותיקות וגדולות ממנה, דוגמת ארה”ב.