ארכיון לקטגוריה פליטים

2.1.2017

המלחמה עוד לא נגמרה

פליטים ×¤×œ×¡×˜×™× ×™×

מי שמבקש להבין מדוע הסכסוך בין התנועה הציונית לערבים הפלסטינים נמשך כבר יותר ממאה שנה, לא ימצא את התשובה בדיונים מלומדים בשאלה אם במלחמת העצמאות גורשו רבע, שליש או מחצית מהערבים. מי שמבקש להבין כיצד רק כתוצאה מסכסוך זה יש היום מיליוני אנשים הטוענים להיותם פליטים ממלחמה שהסתיימה לפני עשרות שנים,

קרא עוד

11.5.2011

יהודי ערב: האסון שנגנז

פליט יהודי מעיראק (תצלום: מרכז מורשת יהדות בבל)

הדפים מצהיבים, כמעט מתפוררים. שנים ארוכות הם מונחים עזובים, סתם כך, בארגזים שנערמו באחת המחלקות של משרד המשפטים. אין קורא ואין מתעניין. גם עכשיו, כמעט שישה עשורים אחרי שנפרקו אל הדפים האלה חוויות טראומטיות של אובדן ופליטות, הם עדיין ממתינים שמישהו יספר את סיפורם.

באחד מהם כותבת יהודייה מאלכסנדריה על ימי ילדותה במצרים:

“לאחר שפרצה המלחמה [ב-1948] עצרו את אמי כשהיא בחודש התשיעי להריונה ורצו לשחוט אותה, היו להם כידונים והם התעללו בה ולאחר מכן עזבו אותה. באחד הערבים הגיע המון עם מקלות וכל הבא ליד כדי להרוג את המשפחה כי שמעו שהם יהודים. השוער נשבע להם שאנחנו איטלקים ולכן הם רק קיללו, הקיפו את הוריי, אחיי ואותי שהייתי תינוקת קטנה. למחרת הוריי ברחו, השאירו הכל, פנסיה, עבודה ובית, ועזבו את מצרים”.

בדף אחר מעיד מרדכי קארו, יליד מצרים גם הוא, על מטען חבלה שהוטמן בשכונה היהודית בקהיר בקיץ 1948: “מההתפוצצות העצומה באותו יום נהרגו ונפצעו עשרות יהודים בשכונה. אחת הקרבנות הייתה בתי הקטנה עליזה”.

אלפי דפים המתעדים אירועים כאלה נאספו מאז שנות החמישים במשרדי הממשלה השונים. תחת הכותרת הביורוקרטית “רישום תביעות יהודי ערב” הם מגוללים סיפורים על חיים שנקטעו, על משפחות ועל פרטים שמצאו עצמם חסרי פרנסה, נטולי ביטחון, מושפלים ונרדפים. יחד הם חושפים פרק טרגי בהיסטוריה של יהדות ארצות האיסלאם, שרשרת של התרחשויות טראומטיות שסימנו לפני שישה עשורים את קִצה של תפוצה מפוארת.

ובכל זאת, הסיפור הדרמטי שמגוללות עדויות אלה נדחק במשך זמן רב לקרן זווית, וכמעט שלא הותיר חותם בשיח הציבורי בישראל. כלי התקשורת מיעטו וממעטים עדיין להזכירו, בבתי הספר לא הקדישו לו תכניות לימודים מקיפות והאקדמיה לא העניקה לו תשומת לב מספקת. בכל חמש האוניברסיטאות בישראל נכתבה בעשור האחרון רק עבודת דוקטורט אחת על חורבן הקהילות היהודיות בארצות ערב. מבין כל המפלגות המיוצגות כיום בכנסת ישראל, אף לא אחת טרחה לכלול במצעה דרישה מפורשת להשבת רכושם של יהודי הקהילות האלה או להכרה בזכויותיהם הנגזלות.

יחס מבטל זה לאחד האסונות הגדולים בהיסטוריה של העם היהודי אינו יכול שלא לעורר תמיהה. ככלות הכל, מורשת יהדות ארצות האסלאם זוכה כיום להתעניינות מחודשת, הן מצד חוגים אקדמיים והן בקרב הציבור הרחב. ובכל זאת, נדמה שאפילו שוחריה המובהקים של מורשת זו אינם להוטים במיוחד לדון בנסיבות ההיסטוריות שבהן נגדעו שורשיה העמוקים בעולם הערבי. ההשתאות לנוכח השתיקה המתמשכת הזו גוברת בשעה שמביאים בחשבון את המקום המרכזי שתופסת בעיית הפליטים בסכסוך הישראלי-ערבי. בעוד שהפלסטינים ושוחרי טובתם חוזרים ומדגישים את הצורך לתקן את העוול ההיסטורי שנגרם למאות אלפי ערבים ילידי הארץ שגורשו מאדמתם ונושלו מנכסיהם ב”נכבה” של 1948, נציגיה ודובריה של ישראל בזירה הבינלאומית נמנעו ועדיין נמנעים מהבלטת עניינם של המוני היהודים שנפלו קרבן לרדיפות ולהתנכלויות שיטתיות בכל רחבי המזרח התיכון והמגרב באותה עת ממש.

כיצד אפשר להסביר את התופעה? התשובה, כפי שניווכח, אינה פשוטה או קלה לעיכול. מעורבים בה שורה של מניעים, חלקם אסטרטגיים וחלקם אידיאולוגיים, שמן הראוי להעלותם מעל פני השטח ולבחנם מחדש. בחינה כזו כרוכה בהצגת שאלות נוקבות – לא רק לגבי המדיניות הישראלית בעבר ובהווה, אלא גם באשר להשקפת העולם הניצבת בתשתית הרעיונית של המדינה היהודית. ואולם, לפני שנוכל לגעת בסוגיות רגישות אלה, התובעות דיון ביקורתי זהיר, יהא עלינו להזכיר עובדות מסוימות, שנקברו כמדומה בארגזי הארכיונים.

לקריאת המשך המאמר – לחצו כאן. לקריאת המאמר בגירסת PDF – לחצו כאן.

קרא עוד

9.2.2011

סיפור של צד אחד

האי-מייל שהגיע לתיבת הדואר הנכנס עורר מיד את סקרנותי.

זה היה מייל מארגון Paideia, המכון האירופי ללימודים יהודים שמושבו בשטוקהולם, שתיכנן משלחת של עיתונאים זרים לסיור בן כשבוע בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית. המכון חיפש עיתונאי ישראלי אחד שיצטרף לקבוצה.

חשבתי שיהיה מעניין להצטרף לקבוצה שכזאת – וכך מצאתי את עצמי לפני קצת יותר מחודש בסיור עם משלחת של 12 עיתונאים זרים: תשעה משוודיה (מתוכם ארבעה יהודים ואחת פלסטינית שהיגרה מסוריה), עיתונאית מרוסיה, עיתונאית מטורקיה ועיתונאי מגרמניה. היו שם נציגים לעיתונות המודפסת, לרדיו ולטלוויזיה. שלושת הימים הראשונים הוקדשו לסמינר ביד ושם, יום אחד לביקור בחברון, יום אחד לבית לחם, יום אחד לתל אביב ויום אחד לשדרות.

מהר מאוד הרגשתי שהחוויה שאני עובר היא מיקרוקוסמוס למתרחש בזירה הבינלאומית בין ישראלים, פלסטינים וגורמים בינלאומיים. הביקורת, ההאשמה והדינמיקה שבתוך הקבוצה היתה מלווה מבחינתי באלימות מחשבתית קשה. מן הסתם לא יכולתי לענות או להגיב על כל דבר, אך כתבתי את רשמיי ואת מחשבותיי. כעת אני מפרסם מעין יומן של הימים האלה, שונה במהותו מפורמט הכתבה העיתונאית הרגילה, אך בעל ערך לא פחות לטעמי.

קרא עוד

5.11.2010

“קיומה של אונר”א – כישלון”

×’'ון ×’×™× ×’, ראש ×¡×•×›× ×•×ª ××•× ×¨"א בעזה (תצלום: קרן ×”×™×™× ×¨×™×š בל)

היחס השלילי שחשים ישראלים כלפי אונר”א מובן לחלוטין. פעילות לא חוקית, כמו ירי טילים לעבר ישראל, לא תביא לפלסטינים את הזכויות שלהם. סוכנות אונר”א לא היתה צריכה להתקיים אחרי כל כך הרבה שנים – ותושבי ×¢×–×” צריכים להוכיח לשכניהם שהם אכן מחויבים לשלום.

אלה הן כמה מההתבטאויות המעניינות ביותר שהשמיע בראיון נרחב ראש סוכנות אונר”א (UNRWA) בעזה, ×’’ון ×’×™× ×’. תפקידה של אונר”א, “סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם לפליטים פלסטינים”, הוא להעניק שירותי חינוך ורווחה לכ-4.8 מיליון בני אדם, שמוגדרים על ידה כפליטים נכון להיום – ברצועת ×¢×–×”, בגדה המערבית, בלבנון, בירדן ובסוריה.

פגשתי את גינג בחודש האחרון לשתי שיחות ממושכות פנים אל פנים. בין לבין, וגם לאחר מכן, המשכנו להתכתב עוד כמה פעמים במייל. בן 44, עורך דין במקצועו וקצין לשעבר בצבא אירלנד, הגיע גינג לעזה בפברואר 2006 לאחר ששימש במשרות הומניטאריות ברואנדה ובבלקן. שתי מטרות היו מבחינתו לראיון: האחת, לנסות ולפתוח בדיאלוג עם הציבור בישראל. והשנייה, לנסות ולשכנע כי יש להפריד בין המצב ההומניטארי הקשה ברצועה לבין הסכסוך הפוליטי בין ישראל לפלסטינים. שני הדברים, לדעת גינג, לא צריכים להיות קשורים אחד לשני.

קרא עוד