עדי שורץ, כתיבה, עריכה שרותי תוכן

המלחמה עוד לא נגמרה

פליטים ×¤×œ×¡×˜×™× ×™×

מי שמבקש להבין מדוע הסכסוך בין התנועה הציונית לערבים הפלסטינים נמשך כבר יותר ממאה שנה, לא ימצא את התשובה בדיונים מלומדים בשאלה אם במלחמת העצמאות גורשו רבע, שליש או מחצית מהערבים. מי שמבקש להבין כיצד רק כתוצאה מסכסוך ×–×” יש היום מיליוני אנשים הטוענים להיותם פליטים ממלחמה שהסתיימה לפני עשרות שנים, …

ראיון בערוץ 2

בעקבות הפרסומים על אפשרות להכליל את עניינם של יהודי ארצות ערב במסגרת הסכם המסגרת בין ישראל לפלסטינים, פינה בתוכנית הבוקר של ערוץ 2 (בהנחיית אברי גלעד) שבה השתתפתי

יהודי ערב הם חלק מההסכם

במאמר בעיתון “הארץ” אני מסביר מדוע חובה להתייחס להיסטוריה של יהודי ארצות ערב במסגרת המשא ומתן להסכם שלום עם הפלסטינים. ×”× ×” סרטון קצר שליווה את המאמר:

קרא עוד

רטוריקה ומעשים

אובמה ×•× ×ª× ×™×”×• (תצלום: הבית הלבן)

כמה מחשבות בעקבות השבוע העמוס של נאומי אובמה ונתניהו:

היה חשוב וטוב לראות כמה מאות נבחרי ציבור אמריקאים קוטעים את נאומו של ראש ממשלת ישראל בקונגרס יותר מ-25 פעמים. בעולם המעשי שבו אנחנו חיים, העובדה שבית הנבחרים האמריקאי קיבל את נתניהו בהתלהבות היא חשובה ומשמחת. לא בכל יום מתייצבת המעצמה מספר אחת בעולם לצדה של מדינה אחרת.

הסכמתי גם עם הרבה מאוד דברים שאמר נתניהו. אחד מהם למשל ×”×™×” הסאונד-בייט שלו ×›×™ “ישראל היא לא מה שהשתבש במזרח התיכון, היא מה שנכון במזרח התיכון” (באנגלית ×–×” נשמע יותר טוב). גם העובדה שחזר על חזונו לשתי מדינות לאום כפתרון עתידי לסכסוך היתה חשובה.

ואולי יותר מכל הסכמתי עם הבנתו את מהות הסכסוך. רק לפני כשבועיים, במאמר דעה בעיתון “ניו יורק טיימס”, הבהיר ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, ×›×™ הפתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים לא יבוא בתחומי הגדה המערבית, ×›×™ אם בתחומי ישראל. דברים ברוח דומה שמעתי מפלסטינים בעצמי, ושמעו גם עמיתים ישראלים ואירופים, שמהם עלה ×›×™ אין בכוונת הפלסטינים לקבל את מדינת ישראל כעובדה קיימת. על כן צדק נתניהו כשאמר בקונגרס שהסיבה המרכזית לכך שאין כיום שלום בין ישראלים לפלסטינים היא סירובם של האחרונים לשים סוף לסכסוך.

ובכל זאת, יש לי גם כמה שאלות. אם אכן ניסה נתניהו להראות לעולם (ובצדק) ×›×™ הסכסוך הוא על 48′ (כלומר, על סירובם של הפלסטינים לקבל מדינה יהודית) ולא על 67′ (כלומר, על שטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים), מה הטעם להיתקע ולהסתכסך עם אובמה דווקא על סוגיית 67′?

אובמה קיבל בדבריו כמעט את כל העמדה הישראלית: מדינת לאום לעם היהודי, מדינה פלסטינית מפורזת, אפשרות לשמירה על גושי התיישבות, מאבק בניסיונות הדה-לגיטימציה לישראל, שלילת הכרזה חד-צדדית באו”ם ועוד. הדבר היחיד שלא תאם את נתניהו ×”×™×” דבריו של אובמה ×›×™ הגבולות יתבססו על קווי 67′.

×–×” לא עניין של מה בכך, ולראש ממשלת ישראל יש זכות לא להסכים עם נשיא ארצות הברית. אבל בכך שבחר להפוך לפומבי ולהדגיש דווקא את חוסר ההסכמה על 67′, הראה נתניהו לעולם (שאינו מתמצא בפרטים ונשען ממילא על דיווחים מוטים פעמים רבות) ×›×™ אכן “הסיפור” הוא 67′. אם על ×–×” לא מסכימים, אז כנראה שזו הבעיה.

אין טעם להתעקש על חוסר הבנות עם האמריקאים, שכן האויב של ישראל הוא הפלסטינים. יש לישראל כל כך הרבה הסכמות עם האמריקאים – בראש ובראשונה על העובדה שבסוף התהליך תהיה פה מדינת לאום לעם היהודי, עניין שהפלסטינים רחוקים עדיין מלקבל. מדוע אם כך להסתכסך דווקא על העניין שאתה מנסה לטעון שהוא לא “העניין”?

×–×” לגבי הרטוריקה. אבל העיסוק ב-67′ העלה גם שאלה מעשית יותר, שכן גם אם כיום אין אפשרות להגיע לסיום הסכסוך, צריך שתהיה לישראל מדיניות איך להגיע לשם ביום מן הימים. והשאלה הזאת מונחת לפתחנו הישראלים: מה בדעתנו לעשות עם השטחים שנכבשו ב-67′? מה החזון מבחינתנו? לאן כל ×–×” הולך?

האם אנו הולכים (היום ובעתיד) לקראת היפרדות מהפלסטינים או שמא לקראת חיבוק שאי אפשר יהיה עוד להתירו ומשמעותו מדינה אחת מהים עד הירדן, שמחצית אוכלוסייתה ערבית?

אני חושב שמרבית הישראלים אינם רוצים לשלוט בשכם ובחברון. רובם מוכנים (גם אם בחוסר התלהבות) לקבל מדינה פלסטינית שלווה לצדם. מה אם כך ההיגיון לבנות כיום בהתנחלויות שאינן בגושי ההתיישבות, כאלה שגם נתניהו אמר שלא יוכלו להישאר בתחומי ישראל?

אני לא חושב שאי-בנייה בהתנחלויות תביא שלום, אבל אני כן חושב שהמשך הבנייה מסכן את האפשרות להיפרד בעתיד מהפלסטינים. המשך בנייה כזאת, באזורים שאמורים יהיו להיות יום אחד במדינה פלסטינית, הופכים בינתיים את מדיניותה של ישראל ללא-אמינה ולא-עקבית. אם אנחנו תובעים מהפלסטינים להכיר בזכותנו להגדרה עצמית, עלינו להכיר גם בזכותם. והמסר היחיד שעולה מבנייה מעבר לגושי ההתנחלויות (שעליהם יש הסכמה חלקית עם האמריקאים והפלסטינים)  הוא שאין בדעתנו לאפשר מדינה פלסטינית.

אז למה בכל זאת בונים? לא מזמן הוזמנתי על ידי מועצת יש”×¢ לביקור ביהודה ושומרון. מתחילת הסיור ועד סופו חזרתי ושאלתי את מארחיי שאלה אחת: “מה התוכנית? לאן כל ×–×” הולך?” היחיד שענה לי בפה מלא ×”×™×” בני קצובר, שאמר ×›×™ המטרה המוצהרת והמפורשת מבחינתו היא שלעולם לא תקום מדינה פלסטינית. כל בית וכל גבעה הם מבחינתו מעשה מכוון שימנע היתכנות של מדינה כזאת גם בעתיד, שכן עם ישראל רשאי וצריך להחזיק בכל שטחי מולדתו ההיסטורית והדתית.

ואז רק נותרת הסוגייה “הקטנה” של מיליוני הפלסטינים שחיים בשטחים ומה עושים איתם – מאזרחים את כולם ומקבלים את אחמד טיבי כראש ממשלה? (ואולי את ראאד סאלח?) ממתינים לנס ומקווים שיום אחד כולם יתאיידו באוויר?

הנס הגדול של הציונות הוא שבפעם הראשונה מכריע רוב יהודי את גורלם של בני העם היהודי. על הנס הזה חייבים לשמור, ועל כן, על השאלות האלה צריך לנסות ולמצוא תשובות, ולא לטמון את הראש בחול.

על קוצר הראות ×”×–×” למדתי באותו סיור. המלווה שלי, סמנכ”ל מועצת יש”×¢ יגאל דילמוני, סיפר לי ×›×™ סיורי העיתונאים שעורכת המועצה הם סיורים לימודיים גם מבחינתה. הרבה מאוד פעמים, אמר דילמוני, “העיתונאים מעלים שאלות שלא חשבנו עליהן קודם ושאנחנו צריכים לדעת איך להתמודד איתן”. עד כדי כך, הוא סיפר, שמועצת יש”×¢ החליטה לכנס שורה של אישי רוח שיעסקו באותן שאלות.

הסתקרנתי לדעת אילו שאלות שאלו העיתונאים, שאנשי יש”×¢ לא חשבו עליהן קודם. “למשל”, ×¢× ×” דילמוני, “מה עושים עם הערבים”.

יהודי ערב: האסון שנגנז

פליט יהודי מעיראק (תצלום: מרכז מורשת יהדות בבל)

הדפים מצהיבים, כמעט מתפוררים. שנים ארוכות הם מונחים עזובים, סתם כך, בארגזים שנערמו באחת המחלקות של משרד המשפטים. אין קורא ואין מתעניין. גם עכשיו, כמעט שישה עשורים אחרי שנפרקו אל הדפים האלה חוויות טראומטיות של אובדן ופליטות, הם עדיין ממתינים שמישהו יספר את סיפורם.

באחד מהם כותבת יהודייה מאלכסנדריה על ימי ילדותה במצרים:

“לאחר שפרצה המלחמה [ב-1948] עצרו את אמי כשהיא בחודש התשיעי להריונה ורצו לשחוט אותה, היו להם כידונים והם התעללו בה ולאחר מכן עזבו אותה. באחד הערבים הגיע המון עם מקלות וכל הבא ליד כדי להרוג את המשפחה כי שמעו שהם יהודים. השוער נשבע להם שאנחנו איטלקים ולכן הם רק קיללו, הקיפו את הוריי, אחיי ואותי שהייתי תינוקת קטנה. למחרת הוריי ברחו, השאירו הכל, פנסיה, עבודה ובית, ועזבו את מצרים”.

בדף אחר מעיד מרדכי קארו, יליד מצרים גם הוא, על מטען חבלה שהוטמן בשכונה היהודית בקהיר בקיץ 1948: “מההתפוצצות העצומה באותו יום נהרגו ונפצעו עשרות יהודים בשכונה. אחת הקרבנות הייתה בתי הקטנה עליזה”.

אלפי דפים המתעדים אירועים כאלה נאספו מאז שנות החמישים במשרדי הממשלה השונים. תחת הכותרת הביורוקרטית “רישום תביעות יהודי ערב” הם מגוללים סיפורים על חיים שנקטעו, על משפחות ועל פרטים שמצאו עצמם חסרי פרנסה, נטולי ביטחון, מושפלים ונרדפים. יחד הם חושפים פרק טרגי בהיסטוריה של יהדות ארצות האיסלאם, שרשרת של התרחשויות טראומטיות שסימנו לפני שישה עשורים את קִצה של תפוצה מפוארת.

ובכל זאת, הסיפור הדרמטי שמגוללות עדויות אלה נדחק במשך זמן רב לקרן זווית, וכמעט שלא הותיר חותם בשיח הציבורי בישראל. כלי התקשורת מיעטו וממעטים עדיין להזכירו, בבתי הספר לא הקדישו לו תכניות לימודים מקיפות והאקדמיה לא העניקה לו תשומת לב מספקת. בכל חמש האוניברסיטאות בישראל נכתבה בעשור האחרון רק עבודת דוקטורט אחת על חורבן הקהילות היהודיות בארצות ערב. מבין כל המפלגות המיוצגות כיום בכנסת ישראל, אף לא אחת טרחה לכלול במצעה דרישה מפורשת להשבת רכושם של יהודי הקהילות האלה או להכרה בזכויותיהם הנגזלות.

יחס מבטל זה לאחד האסונות הגדולים בהיסטוריה של העם היהודי אינו יכול שלא לעורר תמיהה. ככלות הכל, מורשת יהדות ארצות האסלאם זוכה כיום להתעניינות מחודשת, הן מצד חוגים אקדמיים והן בקרב הציבור הרחב. ובכל זאת, נדמה שאפילו שוחריה המובהקים של מורשת זו אינם להוטים במיוחד לדון בנסיבות ההיסטוריות שבהן נגדעו שורשיה העמוקים בעולם הערבי. ההשתאות לנוכח השתיקה המתמשכת הזו גוברת בשעה שמביאים בחשבון את המקום המרכזי שתופסת בעיית הפליטים בסכסוך הישראלי-ערבי. בעוד שהפלסטינים ושוחרי טובתם חוזרים ומדגישים את הצורך לתקן את העוול ההיסטורי שנגרם למאות אלפי ערבים ילידי הארץ שגורשו מאדמתם ונושלו מנכסיהם ב”נכבה” של 1948, נציגיה ודובריה של ישראל בזירה הבינלאומית נמנעו ועדיין נמנעים מהבלטת עניינם של המוני היהודים שנפלו קרבן לרדיפות ולהתנכלויות שיטתיות בכל רחבי המזרח התיכון והמגרב באותה עת ממש.

כיצד אפשר להסביר את התופעה? התשובה, כפי שניווכח, אינה פשוטה או קלה לעיכול. מעורבים בה שורה של מניעים, חלקם אסטרטגיים וחלקם אידיאולוגיים, שמן הראוי להעלותם מעל פני השטח ולבחנם מחדש. בחינה כזו כרוכה בהצגת שאלות נוקבות – לא רק לגבי המדיניות הישראלית בעבר ובהווה, אלא גם באשר להשקפת העולם הניצבת בתשתית הרעיונית של המדינה היהודית. ואולם, לפני שנוכל לגעת בסוגיות רגישות אלה, התובעות דיון ביקורתי זהיר, יהא עלינו להזכיר עובדות מסוימות, שנקברו כמדומה בארגזי הארכיונים.

לקריאת המשך המאמר – לחצו כאן. לקריאת המאמר בגירסת PDF – לחצו כאן.

מה באמת מטריד את לונדון

מפגין בקהיר, פברואר 2011 (תצלום: מרים סולימן)

בסוף מרץ פירסם משרד החוץ הבריטי דו”×— מסכם לשנת 2010 על מצב זכויות האדם והדמוקרטיה בעולם.

לנוכח המתחולל בעולם הערבי, ניתן היה לצפות כי בריטניה תעמיד בראש סדר העדיפויות שלה את קידום זכויות האדם שם. אחרי הכל, מה שנגלה בבירור מאז דצמבר הוא לא רק הברוטליות האכזרית של המשטרים הערביים לנוכח ההפגנות, אלא גם העובדה כי הפרות זכויות אדם שיטתיות ומתמשכות במשך עשרות שנים (כמו גם מצב כלכלי עגום) הם אלה שהוציאו מלכתחילה מיליוני בני אדם לרחובות.

ואולם, נראה ×›×™ למשרד החוץ הבריטי יש אג’נדה קצת אחרת. …

כנס דיפלומטיה ציבורית

התארחתי לצד מירי אייזן בתוכניתו של בן כספית בערוץ 23, “עושים סדר”, לדיון על הדיפלומטיה הציבורית של ישראל.

הראיון התקיים בעקבות כנס של המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר אילן ב-4-5 באפריל, שעסק בין היתר בעוצמה קשה ובעוצמה רכה, ברשתות החדשות הגלובליות ובמעורבות ארגונים לא-ממשלתיים. אני השתתפתי בפאנל על עיצוב מסרים, והתייחסתי לשיח זכויות האדם ולהשתלבותו בדיפלומטיה הציבורית הישראלית.

בין הדוברים בכנס היו מלאני פיליפס, פרופ’ איתן גלבוע, רון בן ישי, ד”ר מרדכי קידר, ד”ר רענן גיסין ועו”ד עירית קהאן.

סיפור של צד אחד

האי-מייל שהגיע לתיבת הדואר הנכנס עורר מיד את סקרנותי.

זה היה מייל מארגון Paideia, המכון האירופי ללימודים יהודים שמושבו בשטוקהולם, שתיכנן משלחת של עיתונאים זרים לסיור בן כשבוע בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית. המכון חיפש עיתונאי ישראלי אחד שיצטרף לקבוצה.

חשבתי שיהיה מעניין להצטרף לקבוצה שכזאת – וכך מצאתי את עצמי לפני קצת יותר מחודש בסיור עם משלחת של 12 עיתונאים זרים: תשעה משוודיה (מתוכם ארבעה יהודים ואחת פלסטינית שהיגרה מסוריה), עיתונאית מרוסיה, עיתונאית מטורקיה ועיתונאי מגרמניה. היו שם נציגים לעיתונות המודפסת, לרדיו ולטלוויזיה. שלושת הימים הראשונים הוקדשו לסמינר ביד ושם, יום אחד לביקור בחברון, יום אחד לבית לחם, יום אחד לתל אביב ויום אחד לשדרות.

מהר מאוד הרגשתי שהחוויה שאני עובר היא מיקרוקוסמוס למתרחש בזירה הבינלאומית בין ישראלים, פלסטינים וגורמים בינלאומיים. הביקורת, ההאשמה והדינמיקה שבתוך הקבוצה היתה מלווה מבחינתי באלימות מחשבתית קשה. מן הסתם לא יכולתי לענות או להגיב על כל דבר, אך כתבתי את רשמיי ואת מחשבותיי. כעת אני מפרסם מעין יומן של הימים האלה, שונה במהותו מפורמט הכתבה העיתונאית הרגילה, אך בעל ערך לא פחות לטעמי. …

“קיומה של אונר”א – כישלון”

×’'ון ×’×™× ×’, ראש ×¡×•×›× ×•×ª ××•× ×¨"א בעזה (תצלום: קרן ×”×™×™× ×¨×™×š בל)

היחס השלילי שחשים ישראלים כלפי אונר”א מובן לחלוטין. פעילות לא חוקית, כמו ירי טילים לעבר ישראל, לא תביא לפלסטינים את הזכויות שלהם. סוכנות אונר”א לא היתה צריכה להתקיים אחרי כל כך הרבה שנים – ותושבי ×¢×–×” צריכים להוכיח לשכניהם שהם אכן מחויבים לשלום.

אלה הן כמה מההתבטאויות המעניינות ביותר שהשמיע בראיון נרחב ראש סוכנות אונר”א (UNRWA) בעזה, ×’’ון ×’×™× ×’. תפקידה של אונר”א, “סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם לפליטים פלסטינים”, הוא להעניק שירותי חינוך ורווחה לכ-4.8 מיליון בני אדם, שמוגדרים על ידה כפליטים נכון להיום – ברצועת ×¢×–×”, בגדה המערבית, בלבנון, בירדן ובסוריה.

פגשתי את ×’×™× ×’ בחודש האחרון לשתי שיחות ממושכות פנים אל פנים. בין לבין, וגם לאחר מכן, המשכנו להתכתב עוד כמה פעמים במייל. בן 44, עורך דין במקצועו וקצין לשעבר בצבא אירלנד, ×”×’×™×¢ ×’×™× ×’ לעזה בפברואר 2006 לאחר ששימש במשרות הומניטאריות ברואנדה ובבלקן. שתי מטרות היו מבחינתו לראיון: האחת, לנסות ולפתוח בדיאלוג עם הציבור בישראל. והשנייה, לנסות ולשכנע ×›×™ יש להפריד בין המצב ההומניטארי הקשה ברצועה לבין הסכסוך הפוליטי בין ישראל לפלסטינים. שני הדברים, לדעת ×’×™× ×’, לא צריכים להיות קשורים אחד לשני. …

הסברה זה פאסֶה

× ×—×ž×Ÿ שי (תצלום: משה שי)

אחד האנשים הראשונים שקיבלו לידיהם את הדוקטורט החדש של נחמן שי היה דווקא בנימין נתניהו. שי החליט להביא ללשכת ראש הממשלה באופן אישי עותק של המסמך בן 500 העמודים, שמנתח בפרטי פרטים את מצב ההסברה הישראלית, אולי משום שהשניים הולכים דרך ארוכה ביחד עוד מכהונתם המשותפת בשגרירות ישראל בוושינגטון, ואולי משום שאם יש מישהו שמבין דבר או שניים בענייני תקשורת – הרי זה נתניהו.

הפגישה בלשכת ראש הממשלה בירושלים התקיימה בתחילת מרץ, בזמן שסגן נשיא ארה”ב, ×’’ו ביידן, ביקר בישראל. שניים מהדוברים היותר מיומנים של ישראל דנו במעמדה הבינלאומי של המדינה, כאשר לפתע נכנס לחדר ניר חפץ, ראש מערך ההסברה הלאומי, עם ידיעה שבדיוק עלתה באתר האינטרנט של ynet על אישור 1,600 יחידות דיור לבנייה במזרח ירושלים. זו היתה הפעם הראשונה שנתניהו למד על הפרשה, אם ×›×™ בימים שלאחר מכן הוא נדרש לתמרונים קואליציוניים ודיפלומטיים קדחתניים כדי לשכך את הרוחות שהתלהטו בעקבותיה. …