עדי שורץ, כתיבה, עריכה שרותי תוכן

ומה עם המרוקאים?

יהודים בפז, מרוקו

בשנים האחרונות אני עוסק רבות בנסיבות שבהן הגיעו יהודי ארצות ערב לישראל. בהרצאות שאני נושא בעניין זה אני שב ונשאל: מדוע יהודים מארצות ערב אינם מספרים על החוויות הקשו שפקדו אותם? כולם יודעים על היחס ליהודים ביבשת אירופה, אבל על מצבם של היהודים בארצות ערב כמעט ולא מדברים. בעיקר נשאלת השאלה הזאת לגבי יהודי מרוקו, שלפי אמונה רווחת היה מצבם בארץ הולדתם מצוין, והסיבה לעלייתם לישראל היתה “ציונות בלבד”.

השבוע שלחה לי סיון ויזמן, סטודנטית למשפטים במכללה האקדמית קרית אונו, את עבודת הסמינריון שלה שעוסקת במעמדם המשפטי של יהודי ארצות ערב. מתברר כי אפילו היא, נכדה לסב יליד מרוקו, לא ידעה דבר על הנסיבות האמיתיות שהביאו אותו לישראל, ועל היחס שלו זכו הוא ומשפחתו. ברשותה אני מצרף את דברי המבוא שלה לעבודת הסמינריון:

“ביושבי ערב אחד עם חברי הקרוב, זיאד אבו אלוהה, נדדה שיחתנו אל געגועיו למשפחתו. זיאד, צאצא לפליטים פלסטינים ממזרח ירושלים, קונן על מעמדם של הפליטים, ועל זכות השיבה שלדידו הכרחית לתהליך השלום. הוא הצר על האבטלה הגואה והצפיפות במחנות הפליטים. הוא דיבר על עוולות, חוסר צדק ותחושת ניכור של הפלסטינים כלפי מדינת ישראל.

“רחשתי אמפתיה לכאבו, ושאלתיו אם הוא יודע כי תחושות דומות חשים יהודים רבים אשר מוצאם ממדינות ערב. זיאד פער עיניו וביקש שאסביר. סיפרתי לו את ששמעתי אודות יהודי אחד יליד מרוקו והתלאות אשר עבר, כמו רבים כמוהו, עת אולץ לעקור ממולדתו ולעלות למדינה שזה עתה כוננה, מדינת ישראל. סיפרתי לו את סיפורו של מרדושה.

“מרדושה היה בעל מפעל גדול ומשגשג בעיר מרקש שבמרוקו. היה לו בית רחב ידיים, ומעמד חברתי וכלכלי גבוה, שהקנו לו השפעה רבה בקהילתו, כבוד רב וחיי רווחה. מיד לאחר הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל, רבים מתושבי מרוקו החלו להתנכל ליהודים, התנכלות שכללה הצתת בתי כנסת, בתי מגורים, חנויות ומפעלים, לרבות מפעלו שלו, רגימת בתי היהודים באבנים ועוד. ילדים יהודים הוכו בעוברם ברחוב ב’שעות האסורות’, שבהן הוטל עוצר על היהודים. נערות יהודיות, כמו בתו הבכורה של מרדושה, סבלו התנכלויות והטרדות…

“מקרה אחד זיעזע את המשפחה וגרם לה לנטוש את מולדתה ולעלות לישראל. רחל, בתו הגדולה של מרדושה, חלתה בילדותה במחלה נדירה. כאשר פנה מרדושה לבקש עבור בתו טיפול רפואי, סירבו כל הרופאים שאליהם פנה לטפל בה, בטענה כי היא יהודייה. מרדושה החליט לנטוש את מולדתו ולעלות עם משפחתו לישראל ללא כל הרכוש שצבר, שכן השלטונות אסרו עליו לקחת את ממונו. הוא נטש את ביתו, את המפעל ואת חייו הנוחים, והגיע לישראל חסר כל. בתו הבכורה התעוורה לבסוף, מכיוון שלא קיבלה טיפול רפואי בזמן.

“אך לילדיו ולנכדיו שנולדו בישראל סיפר שעלה לארץ ממניעים ציוניים. הוא מעולם לא חלק עם איש את תלאותיו.

“מרדושה היה סבי”.

עבודת הסמינריון היא אקדמית, ורק דברי המבוא האלה כוללים התייחסות אישית. סיון סיפרה לי כי הדבר שהפתיע אותה יותר מכל היה הגילוי שגם משפחתה עזבה את מרוקו בגלל התנכלות בלתי נסבלת. “ידעתי שסבי היה אדם עשיר עוד בטרם כתיבת העבודה”, לדבריה, “אבל מעולם לא ידעתי שהוא עזב כתוצאה מפרעות. לתומי חשבתי, כמו שהוא הציג לנו הנכדים, כי הוא הגיע לישראל ממניעים ציוניים בלבד. האחים שלו תמיד סיפרו על דירת הפאר שהיתה לו במרקש, לעומת העוני הרב שבו הוא חי מאז שהגיע לארץ. גם לא ידעתי כי דודתי רחל לא קיבלה טיפול רפואי, ועל כן התעוורה. סבי לא רצה אף פעם להתלונן, בהיותו אדם מאוד ציוני ופטריוטי. הוא מעולם לא הסכים לקבל נדבות וטען כי הדבר הכי טוב שעשה זה להגיע לארץ. רק לאחר שהתחלתי לחקור את הנושא, גיליתי את העובדות האלה. גיליתי שהיה להם אמנם בית יפה עם משרתים, אבל שהמשרתים נהפכו מחברים לאויבים בין לילה. למדתי על בקבוקי תבערה שנזרקו לבית. על התנכלויות שבניו הגדולים סבלו. ועוד ועוד”.

ישראלים רבים אינם מודעים לנסיבות האמיתיות שהביאו את הוריהם וסביהם להגיע לישראל. הם אינם יודעים כיצד נראו באמת חייהם של יהודים – בארצות ערב כמו גם באירופה. היסטוריה שלמה כאילו נמחקה.

חוסר הידע הזה יוצר קושי לנסח במלים את הצורך במדינה ליהודים, שנועדה בראש ובראשונה לאפשר להם לחיות בפעם הראשונה מזה דורות ללא אפליה וללא חשש מתמיד מהסביבה – מטרה שאכן הושגה.

אולי כדאי שישראלים ילידי הארץ יבדקו עם הוריהם וסביהם מה באמת הביא אותם לישראל.

רטוריקה ומעשים

אובמה ×•× ×ª× ×™×”×• (תצלום: הבית הלבן)

כמה מחשבות בעקבות השבוע העמוס של נאומי אובמה ונתניהו:

היה חשוב וטוב לראות כמה מאות נבחרי ציבור אמריקאים קוטעים את נאומו של ראש ממשלת ישראל בקונגרס יותר מ-25 פעמים. בעולם המעשי שבו אנחנו חיים, העובדה שבית הנבחרים האמריקאי קיבל את נתניהו בהתלהבות היא חשובה ומשמחת. לא בכל יום מתייצבת המעצמה מספר אחת בעולם לצדה של מדינה אחרת.

הסכמתי גם עם הרבה מאוד דברים שאמר נתניהו. אחד מהם למשל ×”×™×” הסאונד-בייט שלו ×›×™ “ישראל היא לא מה שהשתבש במזרח התיכון, היא מה שנכון במזרח התיכון” (באנגלית ×–×” נשמע יותר טוב). גם העובדה שחזר על חזונו לשתי מדינות לאום כפתרון עתידי לסכסוך היתה חשובה.

ואולי יותר מכל הסכמתי עם הבנתו את מהות הסכסוך. רק לפני כשבועיים, במאמר דעה בעיתון “ניו יורק טיימס”, הבהיר ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, ×›×™ הפתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים לא יבוא בתחומי הגדה המערבית, ×›×™ אם בתחומי ישראל. דברים ברוח דומה שמעתי מפלסטינים בעצמי, ושמעו גם עמיתים ישראלים ואירופים, שמהם עלה ×›×™ אין בכוונת הפלסטינים לקבל את מדינת ישראל כעובדה קיימת. על כן צדק נתניהו כשאמר בקונגרס שהסיבה המרכזית לכך שאין כיום שלום בין ישראלים לפלסטינים היא סירובם של האחרונים לשים סוף לסכסוך.

ובכל זאת, יש לי גם כמה שאלות. אם אכן ניסה נתניהו להראות לעולם (ובצדק) ×›×™ הסכסוך הוא על 48′ (כלומר, על סירובם של הפלסטינים לקבל מדינה יהודית) ולא על 67′ (כלומר, על שטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים), מה הטעם להיתקע ולהסתכסך עם אובמה דווקא על סוגיית 67′?

אובמה קיבל בדבריו כמעט את כל העמדה הישראלית: מדינת לאום לעם היהודי, מדינה פלסטינית מפורזת, אפשרות לשמירה על גושי התיישבות, מאבק בניסיונות הדה-לגיטימציה לישראל, שלילת הכרזה חד-צדדית באו”ם ועוד. הדבר היחיד שלא תאם את נתניהו ×”×™×” דבריו של אובמה ×›×™ הגבולות יתבססו על קווי 67′.

×–×” לא עניין של מה בכך, ולראש ממשלת ישראל יש זכות לא להסכים עם נשיא ארצות הברית. אבל בכך שבחר להפוך לפומבי ולהדגיש דווקא את חוסר ההסכמה על 67′, הראה נתניהו לעולם (שאינו מתמצא בפרטים ונשען ממילא על דיווחים מוטים פעמים רבות) ×›×™ אכן “הסיפור” הוא 67′. אם על ×–×” לא מסכימים, אז כנראה שזו הבעיה.

אין טעם להתעקש על חוסר הבנות עם האמריקאים, שכן האויב של ישראל הוא הפלסטינים. יש לישראל כל כך הרבה הסכמות עם האמריקאים – בראש ובראשונה על העובדה שבסוף התהליך תהיה פה מדינת לאום לעם היהודי, עניין שהפלסטינים רחוקים עדיין מלקבל. מדוע אם כך להסתכסך דווקא על העניין שאתה מנסה לטעון שהוא לא “העניין”?

×–×” לגבי הרטוריקה. אבל העיסוק ב-67′ העלה גם שאלה מעשית יותר, שכן גם אם כיום אין אפשרות להגיע לסיום הסכסוך, צריך שתהיה לישראל מדיניות איך להגיע לשם ביום מן הימים. והשאלה הזאת מונחת לפתחנו הישראלים: מה בדעתנו לעשות עם השטחים שנכבשו ב-67′? מה החזון מבחינתנו? לאן כל ×–×” הולך?

האם אנו הולכים (היום ובעתיד) לקראת היפרדות מהפלסטינים או שמא לקראת חיבוק שאי אפשר יהיה עוד להתירו ומשמעותו מדינה אחת מהים עד הירדן, שמחצית אוכלוסייתה ערבית?

אני חושב שמרבית הישראלים אינם רוצים לשלוט בשכם ובחברון. רובם מוכנים (גם אם בחוסר התלהבות) לקבל מדינה פלסטינית שלווה לצדם. מה אם כך ההיגיון לבנות כיום בהתנחלויות שאינן בגושי ההתיישבות, כאלה שגם נתניהו אמר שלא יוכלו להישאר בתחומי ישראל?

אני לא חושב שאי-בנייה בהתנחלויות תביא שלום, אבל אני כן חושב שהמשך הבנייה מסכן את האפשרות להיפרד בעתיד מהפלסטינים. המשך בנייה כזאת, באזורים שאמורים יהיו להיות יום אחד במדינה פלסטינית, הופכים בינתיים את מדיניותה של ישראל ללא-אמינה ולא-עקבית. אם אנחנו תובעים מהפלסטינים להכיר בזכותנו להגדרה עצמית, עלינו להכיר גם בזכותם. והמסר היחיד שעולה מבנייה מעבר לגושי ההתנחלויות (שעליהם יש הסכמה חלקית עם האמריקאים והפלסטינים)  הוא שאין בדעתנו לאפשר מדינה פלסטינית.

אז למה בכל זאת בונים? לא מזמן הוזמנתי על ידי מועצת יש”×¢ לביקור ביהודה ושומרון. מתחילת הסיור ועד סופו חזרתי ושאלתי את מארחיי שאלה אחת: “מה התוכנית? לאן כל ×–×” הולך?” היחיד שענה לי בפה מלא ×”×™×” בני קצובר, שאמר ×›×™ המטרה המוצהרת והמפורשת מבחינתו היא שלעולם לא תקום מדינה פלסטינית. כל בית וכל גבעה הם מבחינתו מעשה מכוון שימנע היתכנות של מדינה כזאת גם בעתיד, שכן עם ישראל רשאי וצריך להחזיק בכל שטחי מולדתו ההיסטורית והדתית.

ואז רק נותרת הסוגייה “הקטנה” של מיליוני הפלסטינים שחיים בשטחים ומה עושים איתם – מאזרחים את כולם ומקבלים את אחמד טיבי כראש ממשלה? (ואולי את ראאד סאלח?) ממתינים לנס ומקווים שיום אחד כולם יתאיידו באוויר?

הנס הגדול של הציונות הוא שבפעם הראשונה מכריע רוב יהודי את גורלם של בני העם היהודי. על הנס הזה חייבים לשמור, ועל כן, על השאלות האלה צריך לנסות ולמצוא תשובות, ולא לטמון את הראש בחול.

על קוצר הראות ×”×–×” למדתי באותו סיור. המלווה שלי, סמנכ”ל מועצת יש”×¢ יגאל דילמוני, סיפר לי ×›×™ סיורי העיתונאים שעורכת המועצה הם סיורים לימודיים גם מבחינתה. הרבה מאוד פעמים, אמר דילמוני, “העיתונאים מעלים שאלות שלא חשבנו עליהן קודם ושאנחנו צריכים לדעת איך להתמודד איתן”. עד כדי כך, הוא סיפר, שמועצת יש”×¢ החליטה לכנס שורה של אישי רוח שיעסקו באותן שאלות.

הסתקרנתי לדעת אילו שאלות שאלו העיתונאים, שאנשי יש”×¢ לא חשבו עליהן קודם. “למשל”, ×¢× ×” דילמוני, “מה עושים עם הערבים”.

כנס דיפלומטיה ציבורית

התארחתי לצד מירי אייזן בתוכניתו של בן כספית בערוץ 23, “עושים סדר”, לדיון על הדיפלומטיה הציבורית של ישראל.

הראיון התקיים בעקבות כנס של המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר אילן ב-4-5 באפריל, שעסק בין היתר בעוצמה קשה ובעוצמה רכה, ברשתות החדשות הגלובליות ובמעורבות ארגונים לא-ממשלתיים. אני השתתפתי בפאנל על עיצוב מסרים, והתייחסתי לשיח זכויות האדם ולהשתלבותו בדיפלומטיה הציבורית הישראלית.

בין הדוברים בכנס היו מלאני פיליפס, פרופ’ איתן גלבוע, רון בן ישי, ד”ר מרדכי קידר, ד”ר רענן גיסין ועו”ד עירית קהאן.

סיפור של צד אחד

האי-מייל שהגיע לתיבת הדואר הנכנס עורר מיד את סקרנותי.

זה היה מייל מארגון Paideia, המכון האירופי ללימודים יהודים שמושבו בשטוקהולם, שתיכנן משלחת של עיתונאים זרים לסיור בן כשבוע בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית. המכון חיפש עיתונאי ישראלי אחד שיצטרף לקבוצה.

חשבתי שיהיה מעניין להצטרף לקבוצה שכזאת – וכך מצאתי את עצמי לפני קצת יותר מחודש בסיור עם משלחת של 12 עיתונאים זרים: תשעה משוודיה (מתוכם ארבעה יהודים ואחת פלסטינית שהיגרה מסוריה), עיתונאית מרוסיה, עיתונאית מטורקיה ועיתונאי מגרמניה. היו שם נציגים לעיתונות המודפסת, לרדיו ולטלוויזיה. שלושת הימים הראשונים הוקדשו לסמינר ביד ושם, יום אחד לביקור בחברון, יום אחד לבית לחם, יום אחד לתל אביב ויום אחד לשדרות.

מהר מאוד הרגשתי שהחוויה שאני עובר היא מיקרוקוסמוס למתרחש בזירה הבינלאומית בין ישראלים, פלסטינים וגורמים בינלאומיים. הביקורת, ההאשמה והדינמיקה שבתוך הקבוצה היתה מלווה מבחינתי באלימות מחשבתית קשה. מן הסתם לא יכולתי לענות או להגיב על כל דבר, אך כתבתי את רשמיי ואת מחשבותיי. כעת אני מפרסם מעין יומן של הימים האלה, שונה במהותו מפורמט הכתבה העיתונאית הרגילה, אך בעל ערך לא פחות לטעמי. …

מה מפחיד את אירופה?

×¤×¨× ×§×• ×¤×¨×˜×™× ×™, ×‘×¨× ××¨ ×§×•×©× ×¨ ומיגל ×× ×—×œ ×ž×•×¨×˜×™× ×•×¡

האלימות שמפעיל המיעוט המוסלמי באירופה משפיעה על עמדת היבשת כלפי הסכסוך במזרח התיכון – כך מודים שלושה שרי חוץ אירופים חשובים במאמר שמתפרסם הבוקר בעיתון “ניו יורק טיימס”. בהודאה נדירה מסבירים ברנאר קושנר (צרפת), פרנקו פרטיני (איטליה) ומיגל אנחל מורטינוס (ספרד), ×›×™ “…אסור לתת לטרגדיה (הכוונה למשט בעזה) ליצור את התנאים להחרפה נוספת באלימות במזרח התיכון או באירופה (ההדגשה שלי)”. למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שבה פוליטיקאים אירופים בדרג בכיר כל כך מביעים חשש מפורש מגל של אלימות ביבשת, וקושרים אותה באופן ישיר למדיניות שהם נוקטים כלפי הסכסוך.

במערב אירופה חיים ×›-20 מיליון מוסלמים (לפי הערכות מתונות), ועוד כמיליון יהודים. המוסלמים הם רק ×›-4% מאוכלוסיית אירופה, אך הם מרוכזים בדרך כלל באזורים עירוניים, שם חלקם באוכלוסייה גבוה הרבה יותר. כך לדוגמה, במרסיי שבצרפת המוסלמים מהווים 20%, בבריסל 17%, בברדפורד שבאנגליה 16% ובמלמו שבשבדיה 20%. …

אנרי-לוי: ישראל היא נס

×‘×¨× ××¨ ×× ×¨×™-לוי

הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר אנרי-לוי פתח הערב שלושה ימים של דיונים בחסות המכון הצרפתי בתל אביב ועיתון “הארץ” בנאום סוחף על חיוניותה וכוחה של הדמוקרטיה הישראלית. אנרי-לוי, תיאטרלי ומלא פאתוס כתמיד, ×›×™× ×” את ישראל שוב ושוב “נס” והסביר מדוע לדעתו היא עומדת בשורה אחת עם הדמוקרטיות הגדולות בעולם.

אנרי-לוי ציין בתחילת נאומו ×›×™ לנוכח מסע הדה-לגיטימציה האובססיבי המתרחש כיום כלפי ישראל באירופה ובעולם כולו, הוא חש מחויבות להעלות על נס את הדמוקרטיה הישראלית – ועוד לעשות זאת בתל אביב. מלבד העובדה הברורה מאליה ×›×™ ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ציין אנרי-לוי עוד שתי סיבות לפחות לעובדת היותה “נס” ודוגמה יוצאת דופן בקורות האנושות. …