הפרוטוקולים של זקני בריסל

פורסם ב: הארץ  |  19.6.2006

החטא הקדמון הוא של לשארל דה גול. מאוכזב מאובדן הקולוניות הצרפתיות באפריקה ובמזרח התיכון, כמו גם מהירידה בקרנה של פאריס בזירה הבינלאומית, החליט נשיא צרפת בשנות השישים ליצור ברית אסטרטגית עם העולם הערבי והמוסלמי כדי להתחרות בדומיננטיות של ארצות הברית וברית המועצות. הברית הזאת נהפכה לעמדת הקהילה האירופית, שמו הקודם של האיחוד האירופי, במהלך שנות השבעים, אז התפתח דיאלוג אירופי-ערבי ענף. אלא שהברית הזאת, שבמסגרתה התירה אירופה את הגירתם של מיליוני מוסלמים לתחומה ונקטה מדיניות אנטי-ישראלית ואנטי-אמריקאית, תביא בסופו של דבר, ולמעשה כבר הביאה, להפיכתה של אירופה ליבשת משועבדת לעולם הערבי והמוסלמי. אירופה מתה, ובמקומה קמה Eurabia.

התזה מעוררת המחלוקת הזאת שייכת לבת יאור, שם העט של אינטלקטואלית יהודייה אוטודידקטית, שנולדה במצרים וחיה כיום בשווייץ. את שמה האמיתי היא מסרבת לחשוף, מטעמי ביטחון לדבריה. אבל התזה שלה היא רק הפתיח למסקנות מרחיקות לכת ואמירות קיצוניות על חלקם של מנהיגי אירופה בכניעה לאיסלאם. אם בעבר התגובה לדבריה היתה התעלמות כמעט מוחלטת, הרי שכיום, במבוכה השוררת באירופה על רקע היחסים המורכבים עם העולם המוסלמי, היא זוכה לאוזן קשבת יותר, אך היא עדיין רחוקה מרחק רב מהזרם המרכזי האירופי. בשבוע שעבר הוזמנה לירושלים כדי להרצות בכנס של המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון.

“מדובר בטרנספורמציה של יבשת אירופה, שהיא תוצאה של מדיניות מכוונת”, אומרת בת יאור בראיון. “אנחנו הולכים כעת לקראת שינוי מוחלט של אירופה, שתהיה איסלאמית יותר ויותר, ותיהפך ללוויין פוליטי של העולם הערבי והמוסלמי. הרבה אירופים מתנגדים להתפתחות הזאת, אבל מכיוון שהם לא מודעים לאסטרטגיה הזאת ולמכניזם שלה, הם לא מבינים אותה. לעתים הם מפגינים את התנגדותם בדרכים נואשות. יש הרבה שנאת-זרים, יש גילויים של איסלאמופוביה, ולעתים מהגרים מוסלמים מותקפים כך סתם ברחוב. אבל המהגרים אינם אשמים. המנהיגים האירופים הם שהחליטו על הברית עם העולם הערבי, שבמסגרתה הם התחייבו לקבל את הגישה הערבית והמוסלמית כלפי ארצות הברית וישראל. מדובר לא רק במדיניות חוץ, אלא גם בסוגיות שמעסיקות את החברה האירופית מבפנים, כמו ההגירה, האינטגרציה של המהגרים והרעיון שהאיסלאם הוא חלק מאירופה”.

ספרה האחרון של בת יאור, Euroabia – The Euro-Arab Axis, שיצא לאור באנגלית ב-2005, לא ×”×™×” יכול להתפרסם בזמן טוב יותר מבחינתה, בדיוק כאשר שאלת השתלבותם של המהגרים המוסלמים ביבשת וצביונה התרבותי של אירופה עולה שוב ושוב לדיון. הפיגועים במדריד ובלונדון, פרשת הקריקטורות של הנביא מוחמד, רצח הבמאי ההולנדי תיאו ואן גוך והמהומות לפני כחצי שנה בפרברי פאריס הפכו את השאלות האלה לקריטיות יותר ויותר. אירופה, בעלת אתוס פלורליסטי ודמוקרטי, השתהתה בתגובה לתופעות אלה, אם ×›×™ כיום מסתמן שינוי במדיניות ההגירה ומתן האזרחות בחלק מהמדינות. שר הפנים של צרפת, ניקולא סרקוזי, זוכה בתשואות תודות ליחסו הקשוח למהגרים, וגרמניה מנסה להחמיר את הקריטריונים לקבלת אזרחות.

ההשתהות הזאת איפשרה את התחזקותן של גישות קיצוניות במיוחד כלפי ההגירה המוסלמית. באגף הפוליטי מדובר בתנועות הימין הקיצוני. בקרב חוגים אינטלקטואליים, מדובר בין השאר באישים כמו העיתונאית והסופרת האיטלקייה הפרובוקטיווית אוריאנה פלאצ’×™, שחיברה באחרונה טרילוגיה בעניין האיסלאם ואירופה שנמכרה במילוני עותקים; חברת הפרלמנט ההולנדית ממוצא סומלי, איאן הירסי עלי; וגם בת יאור. כל אלה אמנם מתנגדים לימין הקיצוני ולביטויי האלימות שלו, אך מתריעים ×›×™ אירופה כציוויליזציה חילונית, נאורה ובעלת רקע יודאו-נוצרי, גוועת. במקומה, אומרת בת יאור, תבוא ציוויליזציה משועבדת לכוחות איסלאמיים ולאידיאולוגיית ×”×’’יהאד שהם מקדמים.

התאבדות אירופית

בת יאור (תצלום: פול ×œ× ×“××•)

דעותיה של בת יאור הפכו אותה לדמות מעוררת מחלוקת, אך גם העובדה שהיא אינה אקדמאית ושמעולם לא לימדה בשום אוניברסיטה. את מחקריה היא מנהלת באופן עצמאי. מאז שנות השבעים פירסמה בת יאור, כיום בת 71, כעשרה ספרים, שרובם עסקו בחיי המיעוטים הנוצריים והיהודיים בארצות האיסלאם (ראו תיבה). את מחקרה האחרון היא מבססת על התנהלות מוסדות באיחוד האירופי, ובעיקר על פרוטוקולים של “הדיאלוג האירופי-ערבי” (EAD), שמטרתו, לדבריה, לכונן ברית אסטרטגית באמצעות הידוק הקשרים הפוליטיים, הכלכליים, הדיפלומטיים והתרבותיים. תוצאותיו, לדבריה, הם התאבדות אירופית.

מה מניע את אירופה בברית הזאת?

בת יאור: “מה שהביא את אירופה לקבל את המדיניות הצרפתית ×”×™×” משבר האנרגיה אחרי מלחמת יום הכיפורים. עניין נוסף הוא ביטחוני, משום שטרוריסטים פלשתינאים התחילו להכות באדמת אירופה בסוף שנות השישים. המדיניות הזאת נועדה להגן על אירופה מפני איום הטרור”.

איך את מסבירה אם כך את הפיגוע בלוקרבי או את הפיגועים במדריד ובלונדון, שהתרחשו למרות הברית הזאת?

“טרור הוא דרך ללחוץ על אירופה, שמגלה חולשה, כאשר ארצות ערב מעוניינות להשיג ממנה משהו. במדריד אין הוכחה שהיתה מעורבת ממשלה ערבית מסוימת, אבל באופן כללי אפשר לומר שאירופה נמצאת תחת איום טרור מתמיד. הטרור הוא אמצעי להפעיל לחץ על מדינות אירופה להיכנע כל הזמן לדרישות הנציגים הערבים. לאירופים היו מטרות משלהם בדיאלוג ×”×–×”, ולערבים היו מטרות אחרות. לפעמים הערבים מאיימים על אירופה באמצעות סגירת ברז הנפט. הם דורשים, לדוגמה, שאירופה תתבטא כל הזמן בזכות הפלשתינאים ונגד ישראל”.

אירופה החליטה במודע לקבל על עצמה את התרבות והפוליטיקה הערבית?

“קודם כל צריך להבחין בין מדיניות הממשלות לבין דעת הקהל. כאן מדובר בהחלטה של פקידים וראשי מדינות באיחוד. האירופים קיוו לפתוח באמצעות הדיאלוג האירופי-הערבי אופק חדש לשליטה בעולם הערבי. בסופו של דבר, אירופה היא זו שיצרה את יאסר ערפאת ואת ממשלת חמאס הנוכחית”.

מה התסריט הגרוע ביותר? לאן אירופה הולכת?

“אם ×–×” ימשיך ×›×›×”, × ×’×™×¢ למצב שבו אירופה תהפוך לווסאל, ללוויין של העולם הערבי, שהוא גדול יותר מבחינה מספרית. מבחינה דמוגרפית אנחנו כבר מפסידים. החלל שנוצר באירופה יתמלא על ידי ילדי מהגרים. כבר כיום אנחנו יודעים שבצרפת ילדי המהגרים מתנגדים לתוכנית הלימודים הצרפתית ולא רוצים ללמוד על השואה. הם רוצים היסטוריה ערבית-מוסלמית ומתנגדים להיסטוריה אירופית. זאת איסלאמיזציה של התרבות. אירופה תיהפך ליבשת שמקבלת הוראות מארגון המדינות האיסלאמיות. קח לדוגמה את שערוריית הקריקטורות. מיד התחילו כנסים נגד איסלאמופוביה, חאווייר סולאנה התנצל לפני מדינות ערב והעורך הדני שפירסם את הקריקטורות נאלץ להתפטר.

“הדיאלוג האירופי-הערבי כולל מדיניות של חיסול ישראל ושל דה-לגיטימציה שלה. יש באירופה ברית מוחלטת עם הפלשתינאים. אומרים, לדוגמה, שישראל היא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם. או היוזמה בבריטניה לארגן חרם אקדמי כדי לבודד את ישראל. זאת דרך לעשות דה-לגיטימציה לישראל, ולמנוע את זכותה להתגונן”.

הכרה קודם בארה”ב

קו הרקיע של רוטרדם (תצלום: פיטר מוסטרד)

“עד שנות השמונים היא לא היתה מקובלת בכלל”, אומר פרופ’ רוברט ויסטריך, ראש המרכז לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון. “זילזלו בפרסומים שלה בחוגים האקדמיים. רק כשברנרד לואיס פירסם את הספר Jews of Islam עם ציטוטים מבת יאור, התחילו להתייחס אליה. שינוי אמיתי כלפיה הסתמן בשנות התשעים, ובעיקר בשנים האחרונות. כיום יש יותר מודעות לפן הקנאי של האיסלאם”.

ויסטריך, מארגן הכנס בירושלים בשבוע שעבר, אומר שהזמין את בת יאור כדי לדון בשאלה אם תופעת הרב-תרבותיות טובה ליהודים. מצד אחד, לדבריו, המוסלמים אינם רוצים להשתלב בחברה האירופית, ומצד שני, אירופה דוגלת באידיאולוגיה של רב-תרבותיות אך לא יודעת כיצד לקלוט אותם. הרב-תרבותיות נתפשה בעבר כמשרתת את היהודים, אך כעת, כשביבשת יש כמיליון יהודים וכ-20 מיליון מוסלמים, נוצר מצב חדש. לדבריו, המושב שבו נשאה דברים היה הסוער ביותר בכנס, כאשר אחד המשתתפים, מוסלמי מצרפת, התפרץ לעברה וטען שנפגע מדבריה.

בת יאור: “זכיתי להכרה קודם בארה”ב. באירופה הוזמנתי בהתחלה רק לכנסים קטנים. אפילו לא נהגו לצטט את שמי בפרסומים. בארה”ב אני בטוחה שפיגועי 11 בספטמבר העירו אנשים, כולל בקהילה היהודית שהתעלמה ממני קודם, משום שהיא שייכת יותר לשמאל. אחרי שהעבודה שלי התפרסמה בארה”ב, היא זכתה גם לחשיפה באירופה”.

היא מציינת בגאווה שספרה האחרון, שיצא לפני כחודשיים בצרפתית, מוצע למכירה בשדה התעופה שארל דה גול, אבל אומרת שעם החשיפה גברו גם הניסיונות להכפישה. בשנה האחרונה נגררה פעמיים לבית המשפט בפאריס, לאחר פרסום ראיון עמה בשבועון הצרפתי “לה פואן”. פעם אחת תבעה היא את השבועון, ולאחר מכן תבע הוא אותה.

“בת יאור עוסקת בהחלטות שהתקבלו לאורך זמן באמצעות הדיאלוג האירופי-הערבי”, אומר ויסטריך. “אמרתי בכנס שאפשר לקרוא לזה ‘הפרוטוקולים של זקני בריסל’. אבל בשונה מ’הפרוטוקולים של זקני ציון’, שהיו זיוף מוחלט, כאן יש מסמכים והשאלה היא שאלה של פרשנות. אפשר בהחלט להתווכח על הפרשנות שהיא נותנת לפרוטוקולים. אני עצמי איני רואה זאת כך, אבל יש תהליכים מסוימים שהיא מתארת שהם נכונים ומדאיגים, למשל היחס הכפול לטרור והעניין הפלשתיני. מה שמעניין בהקשר האירופי הוא הפער, ואפילו התהום, שנוצר בין האליטות – הפקידות, התקשורת, האקדמיה והכנסייה – לבין דעת הקהל. בסקר שנערך באחרונה בגרמניה ענו 83% את התשובה ‘קנאות’ לשאלה ‘מה ×–×” איסלאם?’ 60% אמרו שיש התנגשות בין ציוויליזציות. זאת הסיבה שבת יאור זוכה היום ליותר תשומת לב”.

דעותיה בעניין סיכויי האינטגרציה של המוסלמים ועתידה העגום של אירופה מקנים לה תומכים רבים בחוגי הימין הקיצוני האירופי. “חלק מהרעיונות שכתבתי עליהם מקובלים היום מאוד”, אומרת בת יאור, “לפעמים גם בימין הקיצוני ובתנועות גזעניות. לדעתי, ×–×” רע. תקיפת מוסלמים, לפעמים גם פיסית, היא דבר טיפשי”.

בכל זאת, קל היום יותר ליהודי צרפתי לזכות במשרה טובה מאשר למוסלמי צרפתי. איך זה מסתדר עם התיאוריה שלך?

בת יאור: “תלוי איפה. יש חרם מסוים על יהודים בזירה הפוליטית. יהודים לא יכולים להגיע לכל מקום. האוניברסיטאות, לדוגמה, נשלטות על ידי פלשתינאים. יש אמנם יהודים בפרלמנט, אבל הם חייבים לקבל על עצמם את המדיניות הפרו-ערבית, אחרת יחרימו אותם”.

מדוע אם כך נתנה אירופה לרבבות מוסלמים להירצח במלחמה האחרונה ביבשת, בקוסובו ובבוסניה?

“אירופה לא רצתה להכעיס את רוסיה, שהיתה בעלת ברית של הסרבים. גם ארה”ב התערבה רק אחרי הטבח בסרברניצה, משום שקודם ×–×” נראה כמו מלחמת אזרחים, שבה כולם הרגו את כולם”.

ומדוע שיתפה אירופה פעולה במלחמה האמריקאית באפגניסטאן?

“באפגניסטאן אלה היו מוסלמים שהפילו את הטליבאן. הרעיון ×”×™×” לעזור למוסלמים. עיראק היא מקרה מיוחד. לצרפת היו יחסים טובים מאוד עם סדאם חוסיין, והרבה חברות צרפתיות הרוויחו כסף מתוכנית ‘נפט תמורת מזון’. עיראק היתה נקודת הציר של המאבק, משום שסדאם ×”×™×” גיבור של אנטי-אמריקאיות ושל אנטי-ישראליות”.

אם כך, אי אפשר לסמוך על אירופה שתסייע לפתור את משבר הגרעין עם איראן.

“לא. האירופים לא יעשו מאום כדי להגן על ישראל. אם כבר, הם יעשו משהו משום שאיראן מאיימת על מדינות מוסלמיות אחרות, שיש לאירופה יחסים טובים אתן. אירופה לא מתעניינת בכלל בעתיד ישראל”.

נמלטה ממצרים, השתקעה בשווייץ

בת יאור נולדה בקהיר ב-1935 לאב איטלקי ולאם צרפתייה. אביה ויתר על אזרחותו האיטלקית ב-1938, עם חקיקת חוקי ×”×’×–×¢ באיטליה, והחליף אותה באזרחות מצרית. ב-1957 נאלצה המשפחה לעזוב את מצרים, בגלל היותם יהודים. “אני אוהבת את מצרים ואת המצרים”, היא אומרת, “ואין לי שום טינה אליהם. הרבה מוסלמים ונוצרים היו אדיבים מאוד אלינו. היתה אז מדיניות של נאצר של מעצר יהודים ופגיעה בהם. אחרי המלחמה ב-1956 גבר החשד כלפי היהודים, ורבים מהקהילה היגרו ממצרים. ×”×™×” חרם כלכלי ומקצועי על יהודים בכל מיני תחומים. לא ×”×™×” לנו שום עתיד שם. היו גם התקפות אלימות נגד יהודים. בסופו של דבר עזבנו בצורה מאוד דיסקרטית, תמורת ויתור על האזרחות המצרית והתחייבות שלעולם לא נחזור למצרים ושאנחנו מוותרים על כל תביעה מממשלתה”.

בת יאור ×”×’×™×¢×” עם משפחתה ללונדון כחסרת נתינות וחוותה חיים קשים של פליטות. היא נישאה לבריטי, וב-1960 עברו שניהם להתגורר בשווייץ. רוברט ויסטריך, שפירסם את אחד ממאמריה הראשונים בכתב עת מדעי בלונדון, אומר שבת יאור היתה הראשונה שדנה במושג Dhimmitude (בני חסות תחת שלטון האיסלאם) וניסתה ולהבין את מרקם היחסים בין יהודים, נוצרים ומוסלמים בעולם האיסלאמי. “היא שברה את המיתוס של הדו-קיום הנהדר בין יהודים למוסלמים. עד אז התזה המקובלת היתה שהאנטישמיות היא תופעה נוצרית, ובת יאור הראתה שהמצב בארצות האיסלאם לא ×”×™×” שונה מאוד. היהודים קיבלו אמנם ×”×’× ×” מסוימת מהשלטונות, אבל כל עוד הם, והנוצרים, קיבלו את מעמדם כאזרחים סוג ב’. העבודה שלה היתה תיקון הכרחי בהיסטוריוגרפיה, אבל לפעמים כשעושים תיקון – הוא יוצא חד מדי. יוצא מדבריה שהכל ×”×™×” רע תחת האיסלאם”.

המזרחן פרופ’ שמעון שמיר אומר, ×›×™ “האמונה בחברה הערבית היא שהיהודים והנוצרים נהנו משוויון וחיו ללא שום בעיות תחת השלטון המוסלמי. המוסלמים טוענים שעד בוא הציונות האיסלאם ×”×™×” מאוד סובלני כלפי היהודים. הטענה הנגדית של בת יאור היא שהמעמד שבו הם חיו ×”×™×” מעמד משפיל. הבעיה היא שהיא הציגה רק צד אחד של המצב. אבל העבודה שלה היא עבודה מרשימה”.